בחודש הבא תחגוג ישראל את יום-הולדתה ה-60. הממשלה פועלת באופן קדחתני כדי להפוך את יום-ההולדת לאירוע של גיל וששון. מאה מיליון ש"ח, שיכלו לפתור בעיות קשות הזועקות לפיתרון, הוקדשו למטרה זו.

אבל מצב-הרוח הלאומי הוא בשפל ואינו נוטה לחגיגיות.

מכול הכיוונים מאשימים את הממשלה בעגמומיות זו. "אין לה אג'נדה," חוזרים וטוענים המבקרים, "אין לה מטרה מלבד הישרדות!"

וזו אכן אמת גלויה-לעין. אהוד אולמרט מרבה לנאום, לפחות נאום אחד ביום, פעם בכנס של תעשיינים ופעם בגן-ילדים, ואינו אומר כלום. אין אג'נדה לאומית, אין אג'נדה כלכלית, אין אג'נדה חברתית, אין אג'נדה תרבותית. כלום.

כאשר הגיע לשלטון, הוא הציג משהו שהיה דומה לאג'נדה: "התכנסות". זה היה אמור להיות מבצע היסטורי: ישראל תנטוש חלק גדול של השטחים הכבושים, תפרק את ההתנחלויות שממזרח לחומת-ההפרדה ותספח את גושי ההתנחלות שבינו לבין הקו הירוק.

עכשיו, כעבור שתי שנים ומלחמה אחת, לא נשאר דבר מתכנית זו, גם שמה נשכח. המשחק היחידי בעיר הוא משא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, שהיה מלכתחילה פארסה. כמו שחקנים על הבמה, השותים מכוסות ריקות, מעמידים כל הצדדים פנים כאילו יש משא-ומתן. נפגשים, מחבקים, מחייכים, מצטלמים, מקימים צוותות, מקיימים מסיבות-עיתונאים, מצהירים - ושום דבר, ממש שום דבר אינו קורה.

לשם מה הפארסה? לכל אחד מהמשתתפים מטרה משלו: אולמרט מציג אג'נדה כדי למלא את החלל הריק. ג'ורג' בוש, ברווז צולע המשאיר אחריו עיי מפולת בכל התחומים, רוצה להציג לפחות הישג אחד, מדומה ככל שיהיה. אבו-מאזן המסכן, שכל קיומו תלוי בטענה שהוא מסוגל להשיג הישג מדיני לעמו, דבק באשליה זו בשארית כוחותיו. וכך הפארסה נמשכת.

אבל מי שמאמין שאין לממשלה אג'נדה, ושלמדינה כולה אין אג'נדה, טועה. יש אג'נדה, אבל היא חבויה. ליתר דיוק: היא בלתי-מודעת.

אומרים שהאידיאולוגיה מתה. גם זוהי טעות. אין חברה בלי אידיאולוגיה, ואין אדם בלי אידיאולוגיה. כשאין אידיאולוגיה חדשה, האידיאולוגיה הישנה ממשיכה להתקיים. כשאין אידיאולוגיה מודעת, יש אידיאולוגיה בלתי-מודעת, וזו יכולה להיות הרבה יותר יעילה - והרבה יותר מסוכנת.

מדוע? כי אידיאולוגיה מודעת אפשר לבקר, לנתח אותה, להילחם בה. הרבה יותר קשה להילחם באידיאולוגיה בלתי-מודעת, המכוונת את האג'נדה, שגם היא בלתי-מודעת.

לכן חשוב לאתר אותה, לחשוף אותה ולנתח אותה.

אם תשאלו את אולמרט, הוא יכחיש בהחלט שאין לו אג'נדה. יש ויש אג'נדה: עשיית השלום (שנקרא אצלנו "הסדר-הקבע"). ולא סתם שלום, אלא שלום המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים". בלי שלום כזה, אומר אולמרט, "המדינה גמורה".

אם כן, מדוע אין משא-ומתן, אלא פארסה? מדוע נמשכת הבנייה המאסיבית גם בהתנחלויות שממזרח לחומה, בשטח שלפי דוברי הממשלה אמור להפוך למדינה פלסטינית? מדוע מבצעים מדי יום עשרות פעולות צבאיות ואזרחיות המרחיקות את השלום?

גם לדברי הממשלה עצמה, ובניגוד למה שאמרה תחילה, אין בדעתה להשיג שלום בשנת 2008. לכל היותר, אולי-אולי, יושג "הסכם מגירה". זוהי המצאה ישראלית מקורית, שפירושה הסכם שיונח במגירה עד אשר "יבשילו התנאים" לביצועו. כלומר: משא-ומתן פיקטיבי שיניב הסכם פיקטיבי. עכשיו אומרים שגם לכך אין סיכוי, לא ב-2008 ולא בעתיד הנראה לעין.

אין מנוס ממסקנה חד-משמעית: הממשלה אינה פועלת להשגת שלום. ומכאן שאינה רוצה בשלום. אין גם אופוזיציה פרלמנטרית ממשית הלוחצת עליה למען השלום, וגם לחץ של התקשורת אין.

מה כל זה אומר? שאין אג'נדה? לא, זה אומר שמאחורי האג'נדה הפיקטיבית, המופיעה בכותרות, מתחבאת האג'נדה האמיתית, שאינה גלויה לעין.

האג'נדה הנסתרת מנוגדת לשלום. מדוע?

ההסבר המקובל הוא שהממשלה אינה רוצה בשלום מפני שהיא פוחדת מהמתנחלים ותומכיהם. השלום שעליו מדובר - השלום של "שתי מדינות לשני עמים" - מחייב פירוק של עשרות התנחלויות, ובכללן ההתנחלויות המהוות את המרכז האידיאולוגי והפוליטי של תנועת-ההתנחלות כולה. פירוש הדבר הכרזת מלחמה על כל 250 אלף המתנחלים (מלבד אלה שיתפנו מרצון תמורת פיצוי שמן). הטיעון המקובל הוא שהממשלה חלשה מדי מכדי להיכנס למאבק כזה.

לפי הנוסחה האופנתית: "שתי הממשלות, הישראלית והפלסטינית, חלשות מכדי לעשות שלום. לכן צריך לדחות את כל העניין עד שיקומו בשני הצדדים ממשלות חזקות." יש המוסיפים גם את ממשל בוש למניין - נשיא מקרטע אינו יכול לכפות שלום.

אלא שההתנחלויות אינן אלא סימפטום של הבעיה, לא לב הבעיה. שאם לא כן, מדוע אין הממשלה מקפיאה אותן לפחות, כפי שהתחייבה שוב ושוב? אם ההתנחלויות הן-הן המכשול לשלום, מדוע ממשיכים להרחיב אותן ואף להקים התנחלויות חדשות, במסווה של הוספת "שכונות" להתנחלויות קיימות?

ברור שגם ההתנחלויות הן, בעצם, תירוץ. יש משהו עמוק יותר הגורם לממשלה - ולכל המערכת הפוליטית - שלא לרצות בשלום.

זוהי האג'נדה הסמויה.

מהו לב לבו של כל שלום?

לב לבו של שלום הוא: גבול.

כאשר שני עמים עושים שלום, הם קובעים קודם כל את הגבול ביניהם.

וזהו בדיוק הדבר האחד שהמערכת הישראלית מתנגדת לו. הוא מנוגד לאתוס הבסיסי של המפעל הציוני.

נכון, בתקופות שונות שירטטה התנועה הציונית מפות. אחרי מלחמת-העולם הראשונה היא הגישה לוועידת-השלום מפה של מדינה יהודית המשתרעת מנהר הליטאני בלבנון עד אל-עריש בחצי-האי סיני. המפה של זאב ז'בוטינסקי, שנכללה בסמל אצ"ל, העתיקה את הגבולות המקוריים של המנדט הבריטי, משני עברי הירדן. ד"ר ישראל אלדד (שייב), מראשי לח"י, הפיץ במשך שנים מפה של "מלכות-ישראל" המשתרעת מחוף הים התיכון עד נהר הפרת, הכוללת את כל לבנון וירדן, וחלקים גדולים של סוריה ומצריים. אין סימן לכך שבנו, אריה אלדד, חבר-כנסת ימני-קיצוני, מסתייג ממנה. אחרי מלחמת ששת-הימים דגל הימין במפה שכללה את כל הכיבושים, ובכללם רמת-הגולן וכל חצי-האי סיני.

אבל כל המפות האלה לא היו אלא משחקים בטלים. החזון הציוני האמיתי אינו מכיר במפות. זהו חזון של מדינה ללא גבולות - מדינה המתרחבת ככל יכולתה, בהתאם לכוחה הדמוגרפי, הצבאי והמדיני בכל שעה. הרעיון הציוני דומה למים הזורמים בנחל, בדרכם אל הים. האפיק שלו מתפתל בנוף, עוקף מכשולים, פונה כה וכה, לפנים מעל לאדמה ולפעמים מתחתיה, סופח אליו בדרכו מעיינות נוספים, אך סופו שהוא מגיע למטרתו.

זוהי האג'נדה האמיתית, הבלתי-משתנה, הנסתרת, מודעת ואינה מודעת. היא אינה זקוקה להחלטות, לניסוחים, למפות, מפני שהיא טבועה בגנים של התנועה. זה מסביר, בין השאר, את התופעה שתוארה בדו"ח טליה ששון על ההתנחלויות: שכל זרועות הממשלה, החברה והצבא, בלי צורך בתיאום אך בשיתוף-פעולה מופלא, פעלו להקמת ההתנחלויות ה"בלתי-חוקיות". כל אחד מאלפי הפקידים והקצינים המעורבים במפעל זה לאורך עשרות בשנים ידע בדיוק מה עליו לעשות, גם מבלי לקבל הוראה כלשהי.

זוהי הסיבה לתופעה התמוהה, כביכול, שדויד בן-גוריון סירב לכלול את גבולות המדינה החדשה במגילת-העצמאות. הוא לא התכוון לרגע להסתפק בגבולות שקבע האו"ם. וכך נהגו גם כל יורשיו. גם הסכמי אוסלו קבעו "אזורים" אך לא שירטטו גבולות. הנשיא בוש קיבל תפיסה זו, כאשר הציע "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים" - מושג שאינו קיים במילון הבינלאומי.

גם מבחינה זו דומה מדינת-ישראל לארצות-הברית, שקמה לאורך החוף המזרחי ולא נחה עד שהגיעה לחוף המערבי, בצד השני של היבשת. המוני העולים, שבאו מאירופה בזרם בלתי-פוסק, נעו ללא-הרף מערבה, תוך פריצת כל הגבולות והפרת כל ההסכמים, השמידו את האינדיאנים, יצאו למלחמה נגד מקסיקו, כבשו את טקסאס, פלשו לאמריקה התיכונה ולקובה. הסיסמה שדירבנה אותם קדימה והצדיקה את כול מעשיהם הייתה "גורל ברור" - פרי המצאתו של ג'ון או'סאליבן משנת 1845.

המהדורה העברית של "הגורל הברור" היא "נגזר עלינו". זאת הייתה סיסמתו של משה דיין, הנציג הטיפוסי של הדור השני. הוא נאם בחייו שני נאומים חשובים. הראשון, הידוע יותר, ננאם ב-1956 על קבר רועי רוטנברג בנחל-עוז. "מול עיניהם (של הפלסטינים בעזה) אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם...זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים - או כי תישמט החרב מאגרופנו, וייכרתו חיינו."

הוא לא התכוון רק לדור אחד. הנאום השני, הידוע פחות, היה חשוב יותר. הוא ננאם באוגוסט 1968, אחרי כיבוש רמת-הגולן, בכנס של בני קיבוצים. כאשר שאלתי אותו על כך בכנסת, הוא הכניס את הנאום כולו ל"דברי הכנסת", מעשה בלתי-רגיל ביותר.

וכך אמר לנוער: "נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים ... אנו, במשך 100 השנים האלה של שיבת-ציון, פועלים בשני דברים: בניית הארץ ובניית העם ... זה תהליך של התרחבות, של עוד יהודים ושל תוספת ישובים ותוספת התנחלות ... זה תהליך שטרם בא אל סיומו. אנו נולדנו כאן ומצאנו את הורינו, שבאו הנה לפנינו ... לא עליכם החובה לגמור. עליכם החובה להניח את הרובד שלכם ... כמיטב יכולתכם, בזמנכם, בחייכם, לעשות להרחבת ההתנחלות. לא חייבים לגמור, אבל חלילה לאמר: סוף פסוק, עד כאן וסיימנו."

דיין, שהיה מצוי במקורות, בוודאי חשב באותו רגע על הפסוק במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין ל(ה)בטל ממנה."

זוהי האג'נדה החבויה. עלינו להעלות אותה מנבכי הלא-מודע אל התודעה, להתמודד איתה, כדי לחשוף את הסכנה הנוראה הגלומה בה, הסכנה של מלחמת-נצח, העלולה ברבות הימים להוליך את המדינה לאבדון.

לקראת יום-השנה ה-60 למדינה הכרחי הוא למתוח קו מתחת לפרק הזה בתולדותינו, לגרש את הדיבוק ולומר בדיוק זאת: סוף פסוק. סיימנו את פרק ההתרחבות וההתנחלות.

זה יאפשר לנו להסיט את אפיק הנחל. לסיים את הכיבוש. לפרק את ההתנחלויות. לעשות שלום. להתפייס עם העם השכן. ובראש וראשונה: להסכים על גבול.