מחר יחול יום-השנה ה-32 של "יום האדמה" - אחד האירועים המשמעותיים בתולדות-המדינה.

אני זוכר את היום היטב. הייתי בנמל-התעופה בן-גוריון, בדרך לפגישה סודית עם סעיד חמאמי, שליחו של יאסר-ערפאת בלונדון, כאשר מישהו אמר לי ש"נהרגו הרבה מפגינים ערבים".

זה לא היה בלתי-צפוי. כמה ימים לפני כן הגשנו - קבוצה של חברי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" - תזכיר דחוף לראש-הממשלה, יצחק רבין. הזהרנו שכוונת הממשלה להפקיע שטחי-אדמה גדולים מבני הכפרים הערביים במדינה עלולה להביא לפיצוץ. ביוזמת לובה אליאב, מומחה ותיק לענייני התיישבות, הצענו תוכנית אלטרנטיבית. לשווא.

כשחזרתי מחו"ל הציע המשורר יבי שנעשה מחווה סמלית של צער וחרטה על הרצח. נסענו - יבי, הצייר דן קדר ואני - והנחנו זרים על קברי ההרוגים. המעשה עורר נגדנו גל של שינאה. הרגשתי שנפל דבר בישראל, שהיחסים בין האזרחים היהודים והערבים השתנו ללא-הכר.

ואכן, יום-האדמה השפיע על היחסים בין הרוב והמיעוט במדינה אף יותר מהטבח בכפר-קאסם (1956) והרג האזרחים הערביים באירועי אוקטובר (2000).

ההסבר לכך נעוץ עוד בימי קום המדינה.

אחרי מלחמת 1948 נותר במדינה ציבור ערבי קטן, חלש ומפוחד. לא זה בלבד שכ-750 אלף ערבים נעקרו מהשטח שהפך למדינת-ישראל, אלא שהנותרים נשארו בלי הנהגה. הצמרת הפוליטית, האינטלקטואלית והכלכלית נעלמה. רובה נטשה עוד בראשית המלחמה. את החלל מילאה איכשהו המפלגה הקומוניסטית, שמנהיגיה הורשו לחזור - בעיקר כדי לרצות את סטלין, שתמך אז בישראל.

אחרי ויכוח פנימי, החליטו מנהיגי המדינה החדשה להעניק לערבים את האזרחות וזכות-הבחירה ב"מדינה היהודית". זה לא היה מובן מאליו. אבל ממשלת ישראל רצתה להוכיח לעולם שזוהי מדינה דמוקרטית. לדעתי היה השיקול המכריע מפלגתי דווקא: דויד בן-גוריון האמין שהוא יוכל להכריח את הערבים להצביע בעד מפלגתו.

ואכן - הרוב הגדול של האזרחים הערבים הצביעו בעד מפלגת-העבודה (אז מפא"י) ושתי מפלגות-בת ערביות שהוקמו לצורך זה. לא שהייתה להם ברירה: הם חיו במשטר של פחד, תחת פיקוח הדוק של השב"כ (שנקרא אז שין-בית). כל חמולה ערבית ידעה בדיוק בעד מי עליה להצביע - בעד מפא"י או בעד אחת משתי הרשימות הגרורות. מכיוון שלכל מפלגה יש שני פתקים (אחד בעברית ואחד בערבית) היו בכל קלפי שש אפשרויות - וקל היה לשב"כ לוודאי שכל חמולה תמלא את ההוראה שקיבלה. לא פעם היה לבן-גוריון רוב בכנסת רק הודות לאנוסים אלה.

ליתר "ביטחון" (תרתי משמע) היה מוטל על הערבים במדינה "ממשל צבאי". כל חייהם היו תלויים בו. הם היו זקוקים לרישיון כדי לצאת מכפרם לעיר או לכפר השכן. בלי אישור הממשל לא יכלו לקנות טרקטור, לשלוח את הבת לסמינר למורות, להשיג מישרה לבן, לקבל רישיון ייבוא. בחסות הממשל הצבאי ושורה שלמה של חוקים, הופקעו שטחי-אדמה עצומים, שעליהם הוקמו היישובים היהודיים החדשים.

סיפור שנחרת בזיכרוני: ידידי, המשורר המנוח ראשד חוסיין מכפר מוסמוס (ליד אום אל-פחם) נקרא למושל הצבאי בנתניה. יום-העצמאות של ישראל מתקרב, אמר לו המושל, ואני רוצה שתכתוב שיר יפה לכבוד המאורע. ראשד, צעיר לאומי גא, סירב. כשהגיע הביתה מצא את כל בני משפחתו יושבים על הארץ וממררים בבכי. תחילה חשב שמישהו מת. אבל אמו התריסה נגדו: "הרסת אותנו! אנחנו גמורים!" אז אשד כתב שיר.

הממשלה חנקה באבה כל יוזמה פוליטית עצמאית של הציבור הערבי. הניסיון הראשון להקים גוף ערבי לאומי, קבוצת "אל-ארד" (האדמה), דוכא בכוח. הקבוצה הוצאה אל מחוץ לחוק, מנהיגיה נאסרו ונשלחו לגלות, עיתונם נאסר - הכל בחסות וברשות בית-המשפט העליון. רק המפלגה הקומוניסטית נותרה על כנה, אם כי גם חבריה נרדפו לא פעם.

הממשל הצבאי בוטל רק ב-1966, אחרי הדחת בן-גוריון, זמן קצר אחרי שנבחרתי לכנסת. אחרי שהשתתפתי בכל-כך הרבה הפגנות נגדו, היה לי התענוג להצביע בעד ביטולו. אבל המצב המעשי לא השתנה - במקום ממשל צבאי גלוי בא ממשל צבאי חבוי. רוב ההפליות והקיפוחים נותרו במקומם.

"יום האדמה" שינה את המצב. בארץ גדל דור ערבי שני, דור שלא חווה את הגירוש והתחזק כלכלית, וכבר לא פחד ולא נכנע. הפקודה לחיילים ולשוטרים לפתוח באש על אזרחי המדינה גרמה לזעזוע. כך נפתח פרק חדש.

שיעור האזרחים הערביים במדינה לא השתנה: מאז הימים הראשונים ועד היום הוא נע סביב עשרים האחוזים. הריבוי הטבעי הגדול של הציבור המוסלמי אוזן על-ידי העלייה היהודית הגדולה. אבל הגודל המספרי השתנה מאוד: מ-200 אלף בראשית המדינה גדל הציבור הערבי כמעט למיליון וחצי - פי שניים מגודל היישוב העברי שהקים את המדינה.

יום-האדמה שינה באופן דרמתי גם את יחס העולם הערבי אל הערבים בישראל. עד אז נחשבו שם לבוגדים, משת"פים של "הישות הציונית". חרוטה בזיכרוני תמונה מ-1965, מכנס שנערך מטעם ראש-עיריית פירנצה האגדתי, ג'ורג'ו לה-פירה, שהשתדל להפגיש שוחרי-שלום ישראלים וערבים. זה נחשב אז עדיין למעשה נועז. באחת ההפסקות עמדתי בכיכר שטופת-שמש ושוחחתי עם דיפלומט מצרי בכיר, כאשר הצטרפו אלינו שני ערבים צעירים מישראל, ששמעו על הכנס. אחרי שהתחבקנו הצגתי אותם בפני המצרי, אך זה הפנה להם את גבו ופלט: "אני מוכן לדבר אתך, אבל לא עם הבוגדים האלה."

אירועי הדמים של יום-האדמה החזירו את "ערביי ישראל" לחיק האומה הערבית והעם הפלסטיני, והם נקראים בפיהם מאז "ערביי 1948".

באוקטובר 2000 שוב ירו השוטרים באזרחים ערביים והרגו בהם. אבל זה כבר לא הציבור של 1976. כי בינתיים קם דור שלישי, שרבים מבניו, למרות כל המכשולים, ובנותיו למדו באוניברסיטות, הפכו אנשי-עסקים, פוליטיקאים, פרופסורים, עורכי-דין ורופאים. אי-אפשר עוד להתעלם מהציבור הזה - אם כי המדינה משתדלת מאוד-מאוד לעשות זאת.

מדי פעם נשמעות תלונות על קיפוח והפלייה, אך הכול נזהרים שלא לגעת בשאלה היסודית: מהו מעמדם של מיעוט ערבי גדול במדינה שמגדירה את עצמה "יהודית ודמוקרטית"?

אחד מראשי הציבור הערבי, חבר-הכנסת המנוח עבד-אל-עזיז זועבי, הגדיר את הדילמה כך: "המדינה שלי נמצאת במלחמה עם העם שלי". האזרח הערבי שייך גם למדינת-ישראל וגם לעם הפלסטיני.

ההשתייכות לעם הפלסטיני מובנת מאליה. אזרחי ישראל הערביים, הנוטים באחרונה לקרוא לעצמם "פלסטינים בישראל", הם רק אחד הפלגים של העם הפלסטיני מוכה-הגורל, המורכב מהרבה פלגים: תושבי השטחים הכבושים (המפולגים עכשיו בין הגדה המערבית ורצועת-עזה), הערבים במזרח-ירושלים (שהם "תושבים" אך לא "אזרחים"), והפליטים, המפוזרים בארצות רבות. לכל אחד מהפלגים יש הרגשה לאומית חזקה של שייכות-ביחד, אך לכל אחד מהם יש גורל משלו, המשפיע כמובן על תודעתו.

עד כמה חזק המרכיב הפלסטיני בתודעת האזרחים הערביים בישראל? ואיך מודדים? פלסטינים בשטחים הכבושים מתלוננים לא פעם על כך שהתמיכה היא בעיקר במלים, לא במעשים. התמיכה הממשית של הערבים אזרחי-ישראל במאבק-השחרור הפלסטיני היא בעיקר סמלית. פה ושם נאסרים אזרחים ואזרחיות ונאשמים בסיוע לפיגועים, אך אלה מקרים חורגים.

כאשר אביגדור ליברמן הציע לצרף את כל איזור המשולש למדינה הפלסטינית שתקום, בתמורה לסיפוח גושי-ההתנחלות לישראל, לא נשמע אף קול ערבי בישראל שתמך ברעיון. זוהי עובדה האומרת דרשני.

הציבור הערבי מושרש במדינה הרבה יותר מכפי שנדמה במבט שטחי. הערבים ממלאים תפקיד חשוב בכלכלת המדינה, עובדים במדינה, משלמים מסים למדינה. הם נהנים מהביטוח הלאומי - בזכות ולא בחסד, מכיוון שהם משלמים עבורו. רמת-החיים שלהם הרבה יותר גבוהה מזו של אחיהם הפלסטיניים בשטחים הכבושים. הם משתתפים בדמוקרטיה הישראלית ואינם מעלים על דעתם לחיות במדינה כמו מצריים או ירדן. יש להם תלונות חמורות ומוצדקות - אך הם חיים בישראל וימשיכו לחיות בה.

בשנים האחרונות פירסמו אינטלקטואלים בני הדור הערבי השלישי בישראל הצעות שונות להסדרת היחסים בין הרוב והמיעוט.

למעשה קיימות רק שתי אפשרויות עקרוניות להסדר: פיתרון לאומי ופיתרון אזרחי.

הדרך הראשונה אומרת: ישראל היא מדינה יהודית, אבל חי בה עם שני. אם יש לישראלים-היהודים זכויות לאומיות מוגדרות, צריכות להיות זכויות לאומיות מוגדרות גם לישראלים-הערבים. למשל, אוטונומיה חינוכית, תרבותית ודתית (כפי שדרש זאב ז'בוטינסקי הצעיר בשביל היהודים ברוסיה הצארית.) זיקה גלויה לעולם הערבי ולעם הפלסטיני, כדוגמת הזיקה שיש לאזרחים היהודים לפזורה היהודית. כל זה צריך להיקבע בחוקה שתהיה למדינה.

הדרך השנייה אומרת: ישראל שייכת לכל אזרחיה, ולהם בלבד. כל אזרח הוא ישראלי, כשם שכל אזרח ארצות-הברית הוא האמריקאי. מבחינת המדינה, אין הבדל בין אזרח לאזרח, יהיה יהודי, מוסלמי או נוצרי, ערבי או רוסי, כשם שמבחינת המדינה האמריקאית אין הבדל בין אזרח לבן, חום או שחור, ממוצא אירופי, היספאני או אסיאתי, אוונגלי, קתולי, יהודי או מוסלמי. בעגה הישראלית זה נקרא "מדינת כל אזרחיה".

אני מעדיף, כמובן, את הדרך השנייה, אך מוכן לקבל גם את הדרך הראשונה. כל אחת מהן עדיפה על המצב הקיים, כאשר המדינה בורחת מהבעיה ומעמידה פנים כאילו מדובר רק על תיקון אי-אלה הפליות (מבלי לעשות דבר לתיקונן).

כאשר אין אומץ לטפל בפצע כואב, הוא מזדהם. במגרשי-הכדורגל צועק האספסוף "מ-וות לע-ר-בים!" ובכנסת קורא נציג ימני לגירוש הח"כים הערבים מהבית, ומהמדינה בכלל.

ביום-האדמה ה-32, ולקראת יום-העצמאות ה-60, כדאי להתחיל לחשוב על זה ברצינות.