יושבת-ראש הכנסת הואילה להזמין אותי להשתתף בישיבה המיוחדת של הכנסת לכבוד יום-השנה ה-12 לרצח יצחק רבין.

התחבטתי קשות אם להיענות להזמנה.

מהצד האחד, הייתי רוצה לכבד את האיש ופועלו בשנותיו האחרונות. חיבבתי אותו.

מהצד האחר, לא היה לי שום חשק להקשיב להספד של שמעון פרס, האיש שהתיימר להמשיך בדרכו של רבין, אף שקבר את הסכם-אוסלו מרוב פחדנות. ועוד פחות להספד של אהוד אולמרט, מי שנמנה עם ראשי המסיתים נגד הסכם-אוסלו ומחולליו. ועוד פחות להספד של בנימין נתניהו, שעמד על המרפסת כאשר הציגו למטה את תמונת רבין במדי אס-אס.

החלטתי לא להשתתף באורגיה זו של צביעות מתחסדת. לא נסעתי לכנסת. ישבתי בבית וחשבתי על האיש.

על יצחק רבין הנער, שהצטרף בנעוריו לפלמ"ח. המפקד שגירש ערבים מבתיהם במלחמת 1948. הרמטכ"ל שקרא אחרי מלחמת ששת-הימים לכבד את חללי האויב. ראש-הממשלה שקידם את החינוך יותר מכל קודמיו ויורשיו. ראש-הממשלה שהתיר לי לקיים מגעים חשאיים עם ראשי אש"ף, כאשר זה היה פשע חמור. שר-הביטחון שהגיב על פרוץ האינתיפאדה הראשונה בקריאה לחיילים "לשבור להם את הידיים והרגליים", פקודה שהתמלאה מילולית. האיש שהכיר באש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת.

הוא היה כל אלה, ואפשר להוסיף עוד ועוד.

בראש וראשונה היה נציג מובהק של דורי, "דור תש"ח" - ולא במקרה נקרא הדור הזה על שמה של מלחמה. זה היה עידן של תמימות. תמימות הלוחמים ותמימות היישוב. בדיעבד נראים המאורעות של אז - פעולות המחתרות, מיבצעי המלחמה - באור אחר, תמונה שיש בה צללים רבים. אבל צריך לזכור: לא כך הם נראו בשעת-מעשה. לגמרי לא.

רבין גילם באישיותו את התמימות של הדור, שהאמין בכול ליבו שהוא מחרף את נפשו על עניין צודק מאין כמוהו - קיומו של היישוב, הצלת יהודי אירופה, שאיפתנו לעצמאות לאומית. לולא אמונה מוחלטת זו, תוך אי-ראייתו המוחלטת של הצד השני, לא היינו עומדים במבחן העליון של תש"ח - מבחן שבו נהרג ונפצע חלק גדול מבני השנתונים שלנו.

הטיפוסים האידיאליים של הדור היו "הצבר" ו"הצברית", דמות מיתית שהייתה לה השפעה עצומה על עיצוב פני הדור (ושאני עצמי שקדתי לא מעט על טיפוחה). הצבר הזה היה אמור להיות אדם זקוף-קומה, גופנית ונפשית, משוחרר מהתסביכים של היהודים בגולה (המילה "גלותי" הייתה ההשמצה קיצונית במילון שלנו). ה"צבר" היה ישר, דובר אמת, מעשי, טבעי, אדם הניגש ישר לעניין ובז לנימוסים חסרי-תוכן, לפטפוטים ריקים ולמליצות נבובות שכונו "ציונות". עד להיוודע דבר השואה, היה היחס ליהודי ה"גלות" וכל הקשור בהם יחס של זלזול, ואפילו בוז.

בלי משים החלה להשתרש הבחנה לשונית ברורה - ישוב "עברי" ודת "יהודית", קיבוץ "עברי" ועיירה "יהודית" (בחו"ל), עבודה "עברית" (כמו בשם "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל") ועסקי-אוויר "יהודיים", פועל "עברי" וספסר "יהודי".

יצחק רבין היה הצבר האולטימטיבי - "יפה הבלורית והתואר", צעיר שוויתר על שאיפותיו הפרטיות (ללמוד הנדסת-מים) כדי לשרת את העם, להיות לוחם ולפקד על לוחמים, לעשות מעשים ולהשאיר לזקנים להתווכח על אידיאולוגיה.

הוא נחשב כבעל "מוח אנליטי" בשל כושרו לנתח מצב מעשי ולמצוא לו פתרונות מעשיים. הצד השני של המטבע היה חוסר מעוף ודמיון. הוא בא לטפל במציאות, אך לא היה מסוגל לדמיין לעצמו מציאות אחרת. (אבא אבן, ששנא אותו מכל הלב, אמר לי: "אנאליזה פירושה פירוק. רבין יודע לפרק דברים לגורמיהם, אבל אינו מסוגל לחבר אותם מחדש.")

הוא היה מסוגר, אולי מביישנות, נרתע מצ'פחות והתנשקויות. קראו לו לפעמים "אוטיסט". אך הוא לא היה אדם מתנשא, בוודאי לא יהיר. אחרי ששתה כוסית או שתיים (תמיד ויסקי) נמס קצת, ובמסיבות יכול היה לחייך את חיוכו העקום כלשהו ולהיות יותר פתוח וידידותי.

אילו מת רבין ב-1970, היינו זוכרים אותו כחייל בלבד, מח"ט מוצלח במלחמת תש"ח, הרמטכ"ל הטוב ביותר בתולדות צה"ל, אדריכל הניצחון של ששת-הימים. אבל זה היה רק הפרק הראשון בחייו רבי-התמורות. קרה לו דבר נדיר: בגיל 70 עשה דבר שגם בני 30 אינם מסוגלים לו בדרך כלל: הוא שינה לחלוטין את השקפת-עולמו והפך לגמרי את המוסכמות שפעל על פיהן כל חייו.

לתמורה מדהימה זו הייתי עד. ב-1969, כאשר כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון, שוחחנו בפעם הראשונה על העניין הפלסטיני. הוא התייחס לרעיון השלום עם הפלסטינים בשלילה גמורה. (משיחה זו זכור לי משפט שאמר: "לא איכפת לי גבול בטוח, אני רוצה גבול פתוח.") הוא התכוון לגבול עם ירדן. "גבול בטוח" היה אז סיסמתם של שוחרי הסיפוח, בעוד שרבין הצהיר שלא איכפת לו להצטייד בוויזה כדי לבקר בחברון.

מאז נפגשנו מעת לעת - במשרדו, במעון ראש-הממשלה, בביתו הפרטי ברמת-אביב ובמסיבות - ותמיד חזרה השיחה לעניין הפלסטיני. יחסו נשאר שלילי.

לכן אני יודע עד כמה היה המפנה קיצוני. אינני מאמין שאני הוא זה שהשפעתי עליו - לכל היותר טמנתי, אולי, כמה זרעים. הוא עצמו הסביר לי ברבות הימים את השינוי, שהיה כולו בנוי על רצף של היקשים הגיוניים: כשר-הביטחון נפגש עם המנהיגים הפלסטיניים המקומיים. בשיחות של אחד על אחד הם היו פשרניים, אך כשהיו בקבוצה הם היו קשוחים והודיעו שיקבלו הוראות רק מאש"ף. אחר-כך הייתה ועידת מדריד. ישראל נענתה ללחץ והסכימה לשאת ולתת שם עם משלחת ירדנית, שכמה מחבריה היו פלסטינים. הירדנים לא רצו לדון בענייני פלסטין, ולכן הפכו החברים הפלסטינים בפועל למשלחת פלסטינית עצמאית. לפייצל חוסייני, מנהיגה האמיתי, לא ניתן להיכנס לחדר הדיונים, מפני שהיה ירושלמי. וכך יצאו חברי המשלחת הפלסטינית מדי פעם לחדר השני כדי להתייעץ איתו, ובסופו של כל יום הודיעו שעליהם לטלפן לתוניס כדי לקבל הוראות מיאסר ערפאת.

"זה נראה לי מגוחך," אמר לי רבין בדרכו הישרה והישירה, "אם ממילא הכול תלוי בערפאת, אז למה לא לדבר איתו ישר?"

זה היה הרקע לאוסלו.

בגיל 71 נפגש רבין עם יאסר ערפאת. לפני כן מסרתי לו כמה פעמים מסרים מטעם ערפאת, שאז עדיין נראה לרבין טרוריסט ואויב. עכשיו, אחרי חיים ארוכים שהיו מוקדשים כול-כולם למלחמה בפלסטינים, הבין שכדי להגיע אל המנוחה והנחלה, על ישראל לעשות שלום עם העם הפלסטיני.

היחסים בין רבין וערפאת, שני אנשים שהיו כל-כך שונים זה מזה, החלו באי-אמון הדדי והתפתחו בהדרגה ליחסים של אמון, ואפילו ידידות. רבין העריך את האיש שהנהיג את עמו מתחתית-שאול לסף העצמאות, ערפאת העריך את רבין בשל יושרו.

ב-10 בספטמבר 1993 (שהיה במקרה גם יום-הולדתי ה-70) הכיר רבין באש"ף כנציג העם הפלסטיני (שכל ממשלות ישראל עד אז הכחישו את עצם קיומו) ויאסר ערפאת הכיר במדינת-ישראל. זה היה רגע של אל-חזור, מיפנה היסטורי שחולל תמורה עמוקה בתודעת שני עמי הארץ.

מדוע עלתה ספינת-אוסלו של רבין על שרטון?

אני סבור שחלק גדול מהאשמה רובצת על רבין עצמו. הוא רצה באמת להשיג שלום עם הפלסטינים. אך לנגד עיניו לא עמד תוואי ברור אל היעד, ולא תמונה ברורה של היעד עצמו. השינוי היה חד מדי. כמו המדינה כולה, לא היה מסוגל להשתחרר בן-לילה ממצבור הפחדים, אי-האימון, הדעות הקדומות והאמונות התפלות של 120 שנות סכסוך.

לכן לא עשה את הדבר האחד, שיכול היה להביא את ספינת-אוסלו לחוף מבטחים: לנצל את המומנטום ולהגיע לשלום במבצע נועז ומזורז. הוא לא הכיר את אמרתו המפורסמת של דייוויד לויד-ג'ורג' על המשא-ומתן לשחרור אירלנד: "אי-אפשר לעבור על פני תהום בשתי קפיצות!"

תכונותיו האישיות השפיעו לרעה על התהליך. הוא היה מטבעו אדם זהיר, איטי, זר למחוות דרמטיות (בניגוד למנחם בגין, לדוגמה). לכן היה בהסכם-אוסלו חור שחור שהיה בעוכריו: לא נאמר בו מהו היעד הסופי. לא מופיעות בו שתי המילים המכריעות: מדינה פלסטינית. מחדל זה גרם לקריסתו.

בעוד ששני הצדדים ביזבזו חודשים ושנים בהתמקחות על כל פרט ופרט של "שלבי הביניים" האינסופיים, התלכדו מחדש הכוחות האנטי-שלומיים במדינת-ישראל, ובראשם המתנחלים ואנשי הימין הקיצוני, שיינקו ממעיינות השנאה והחרדה, מורשת המלחמה הארוכה.

במונחים צבאיים: רבין דמה למצביא שהצליח להבקיע את החזית - אך תחת להזרים את כל גייסותיו אל תוך הפירצה כדי להשיג הכרעה, היסס ונשאר תקוע במקומו, כך שניתן לכוחות הנגדיים להיערך מחדש וליצור חזית חדשה. כלומר: הוא הביס את שוחרי-המלחמה, אך נתן להם להתלכד ולעבור להתקפת-נגד.

על כך שילם בחייו.

רצח רבין שינה את תולדות המדינה, כשם שרצח יורש-העצר האוסטרי בסאראייבו ב-1914 שינה את תולדות העולם. לא רק רבין נרצח, אלא גם פועלו.

אומרים שלכל אדם יש תחליף. אך לא נמצא רבין שני - לא ישר כמוהו, לא אמיץ כמוהו, לא הגיוני כמוהו.

אהוד אולמרט הכריז השבוע על עצמו כעל ממשיך דרכו של רבין, בעודו היפוכו הגמור: ההיפך מיושר, ההיפך מאומץ-לב, ההיפך מהיגיון. (שלא להזכיר את הצ'פחות והחיבוקים.)

רבין רצה באמת להתקדם ולהגיע לשלום. לאט-לאט, תוך התמקחות קשה, אך בעקביות ובהתמדה. אולמרט אינו חולם על כך. הוא רוצה ב"תהליך שלום" שאין לו סוף - ברברת, פגישות, ועידות, מבלי לזוז מהמקום, כאשר בינתיים נמשך הכיבוש, זוחל הסיפוח מתרחבות ההתנחלויות, נחנקות התקוות והסיכויים של שני העמים לחיים.

ועידת אנאפוליס היא דוגמה מושלמת לאסטרטגיה זו: הצהרות חלולות, עוד ועידה ללא תוצאות, הצגה ריקה מתוכן.

יש אומרים שהעיקר הוא לדבר, כי "כאשר מדברים לא יורים". זוהי טעות מסוכנת. במיקרה שלנו, נכון ההיפך: כאשר מדברים לשם דיבור וכיסוי הכיבוש ההולך ומתעמק, תופח הייאוש ושוב מתחילים לירות. כישלון אנאפוליס עלול לתת את האות לאינתיפאדה השלישית.