יום-כיפור היום, והמחשבות שלי, כמו של כל מי שהיה אז כאן, תרות כאילו מעצמן 34 שנים אחורה, ליום-כיפור ההוא.

ישבתי בביתי מול הים של תל-אביב, שקוע בשיחה עם ידיד, כאשר נשמעה לפתע יללת אזעקה.

אזעקה מבהילה תמיד, אבל האזעקה ביום-כיפור הייתה קול מעולם אחר. מה גם שפרצה ביום היחיד של דממה מוחלטת, יום שבו אף מכונית לא נעה ברחובות ישראל.

בחוץ החלה תנועה מוזרה. מכוניות צבאיות חלפו ביעף, אנשים במדים יצאו מהבתים כשהקיטבג על כתפם, מטוסים נשמעו בשמיים.

מיהרנו לפתוח את הרדיו, המושתק ביום-כיפור. המכשיר הודיע שהחלה מלחמה.

לא הייתי מגויס, אך בימים הבאים ראיתי את המלחמה מכמה זוויות. הייתי אז חבר-כנסת ועורך "העולם הזה", אבל הכנסת הייתה בחופשה (זה היה באמצע תקופת-בחירות) ומערכת השבועון כמעט שבתה, מכיוון שרוב חבריה נקראו לשרות. רמי הלפרין, צלם צעיר, שזה עתה שוחרר מצה"ל והתקבל אצלנו לעבודה, לא חיכה לצו, מיהר אל יחידתו הקודמת, השתתף בקרב על "החווה הסינית" ונהרג.

איש-טלוויזיה גרמני חשוב שבא לארץ שאל אותי איך לצלם את המלחמה. תוך כדי כך בא לו הרעיון לעשות סרט עלי כשאני מסקר את המלחמה.

כך ראיתי את כל החזיתות. חיפשנו את אריאל שרון בחזית הדרום ונסענו בעקבותיו לעבר תעלת-סואץ. כמה קילומטרים לפני התעלה ספגנו הפגזת מצרית כבדה. נתקענו בפקק ענק - אוגדה שלמה על תותחיה, נגמ"שיה, טנקיה, אמבולנסיה ומה לא נעה לעבר התעלה. בדרך נכנסנו לבית-חולים שדה, שבו פעל הרופא הצבאי ד"ר אפריים סנה.

אחר-כך מיהרנו לחזית הצפון. עברנו בין טנקים חרוכים, שלהם ושלנו, והגענו לכפר סורי במרחק של כתריסר קילומטרים מדמשק. משום-מה זכורה לי שיחה עם ילד קטן על חתולים.

בין כה וכה ביקרנו במחנה-פליטים ליד שכם ובעיר העתיקה בירושלים. מכל החנויות ובתי-הקפה בקע קולו של אנוור אל-סאדאת, שהסביר את מטרות-המלחמה שלו. חברי הצוות הגרמני נדהמו. הם זכרו סיפורים על מלחמת-העולם השנייה, ולא העלו על דעתם שאפשר להניח לאוכלוסייה כבושה להאזין באופן חופשי לרדיו של האויב.

אבל האירוע שנחרט בזיכרוני - ובזיכרון רוב הישראליים שחוו את התקופה ההיא - לא אירע בחזית.

ישבנו בדירתו של שכן וצפינו בטלוויזיה, כאשר הופיעה על המרקע תמונה: עשרות חיילים ישראליים כרעו על האדמה, ידיהם על ראשיהם המושפלים, ומעליהם חיילים סוריים אימתניים.

מעולם, מעולם לא ראינו חיילים שלנו במצב כזה: מלוכלכים, בלתי-מגולחים, מכווצים ומבועתים, עלובים כפי שרק שבויי-מלחמה יכולים להיות.

הייתה דממה בחדר. באותו רגע מת המיתוס של הסופרמן הישראלי, של החייל הישראלי הבלתי-מנוצח - מיתוס ששלט בחיינו במשך שנות דור. המיתוס הזה היה הקרבן האמיתי של מלחמת יום-כיפור.

אמנם, צה"ל דווקא הוכיח את עצמו במלחמה. בשלושת שבועות המלחמה הפך את הקערה על פיה ואת התבוסה לניצחון. בראשית המלחמה מילמל משה דיין על "חורבן בית שלישית", בסופה איים צה"ל על קאהיר ועל דמשק.

אבל אגדת צה"ל הבלתי-מנוצח התנפצה. תמונת השבויים חסרי-האונים והמושפלים עד עפר מסרבת להימחק מהזיכרון. אחר-כך באו מלחמות הגנרלים, שפרצו בסוף המלחמה. אלה הרסו את יוקרת האלופים, שהיו עד אז אלילי הציבור. היא לא חזרה לקדמותה. (אך בניגוד למה שציפו רבים, ההשפעה המכרעת של הצבא על המדיניות של מדינת ישראל לא פחתה.)

השבר הפסיכולוגי הוליד שבר פוליטי. הדור של גולדה מאיר פינה את מקומו לדור של יצחק רבין. וכעבור שלוש וחצי שנים קרה הדבר שלא-ייאמן: מנחם בגין, האופוזיציונר הנצחי, הגיע לשלטון.

המעשה העיקרי של בגין, עשיית השלום עם מצריים, היה תוצאה ישירה של מלחמת יום-כיפור. חציית התעלה ושבירת "קו בר-לב" החזירו למצריים את הגאווה, וזה איפשר לה לעשות שלום. הייתי אחד מחמשת הישראלים הראשונים שהגיעו למצריים אחרי ביקורו של סאדאת בירושלים, ואני זוכר את מאות כרזות-הבד שהיו מתוחות מעל לרחובות קאהיר: "סאדאת - גיבור המלחמה וגיבור השלום!"

גם בישראל זוכרים רבים את בגין כגיבור השלום. הוא הרי היה המדינאי הישראלי הראשון שעשה שלום עם מדינה ערבית - ולא סתם מדינה, אלא המדינה הערבית המרכזית והחשובה ביותר. חרף כל מה שקרה מאז, שלום זה מחזיק מעמד עד היום.

יש כיום מי שבאים בטענות אל בשאר אל-אסד וגם אל עבדאללה מלך סעודיה: מדוע אינם נוהגים כסאדאת? מדוע אינם מעזים לבוא לירושלים?

טענה זו מבוססת על אי-הבנת הנסיבות. סאדאת לא בא סתם כך. זה לא היה כפי שהוא עצמו סיפר פעמים רבות (וגם בשיחה איתי): הוא חזר מביקור באירופה, ואז, כך סיפר, כשהוא טס מעל להר אררט, עלה בליבו לפתע הרעיון לעשות מעשה שאין לו תקדים בהיסטוריה: לבקר בבירת האויב ולהציע לו שלום.

האמת היא שקדם לכך משא-ומתן סודי בין שליחיהם של סאדאת ובגין במארוקו. רק אחרי שמשה דיין הבטיח לו, בשם בגין, שהוא מוכן להחזיר את כל השטחים המצריים הכבושים, החליט סאדאת מה שהחליט.

היכן המנהיג הישראלי המוכן היום להבטיח לאסד להחזיר את כל הגולן, או להבטיח לאבו-מאזן לחזור לקו הירוק?

איך זה שבגין החליט למסור למצריים "שטחי מולדת"?

פשוט מאוד: בעיניו הם לא היו כלל שטחי מולדת.

לעיני בגין עמדה מפה ברורה לגמרי של ארץ-ישראל. הוא ירש אותה ממורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי: מפת ארץ-ישראל של ראשית המנדאט הבריטי, משני עברי הירדן.

במהלך ההיסטוריה השתנו גבולות הארץ מאות פעמים. היו גבולות ההבטחה, מהנילוס עד הפרת. היו גבולות "ממלכת דויד" (שלא הייתה ולא נבראה), עד בואך חמת בסוריה. היו גבולות המובלעת היהודית הקטנטנה בימי עזרא ונחמיה. היו גבולות "פלשתינה" של הרומאים, שהשתנו מדי פעם. היו גבולות "ג'ונד (ממשל צבאי) פילסטין" של הכובשים המוסלמים. ורבים אחרים.

כמו כל הגבולות הקודמים, גבולות המנדט הבריטי נקבעו די במיקרה. בדרום נקבע הגבול לפני מלחמת-העולם הראשונה על-ידי הסכם בין הבריטים (ששלטו במצריים) והתורכים (ששלטו בארץ). בצפון נקבע הגבול (אחרי אותה מלחמה) בין השלטון הקולוניאלי הבריטי (בארץ) והשלטון הקולוניאלי הצרפתי (בסוריה). בעבר-הירדן נתפר שרוול ארוך המגיע עד עיראק, כדי לאפשר את זרימת הנפט ממוסול (הבריטית דאז) לחיפה.

מפה מקרית זו היא שקודשה על-ידי ז'בוטינסקי, ששר: "שתי גדות לירדן / זו שלנו, זו גם כן." היא הופיעה בסמל אצ"ל ובראש העיתון של המפלגה הרוויזיוניסטית. מסקנתו של בגין: חצי-האי סיני אינו שייך לארץ-ישראל, ואפשר לוותר עליו בלי נקיפת-מצפון. המטרה הייתה להוציא את מצריים מהמלחמה על יעדו האחד והיחידי: ארץ-ישראל.

לא הייתה לבגין גם שום בעיה לוותר על רמת-הגולן, שאינה שייכת אף היא לארץ-ישראל על פי מפה זו. אבל אז הוא נפל בשבי אריאל שרון. זה פיתה אותו לפלוש ללבנון, כדי להשמיד את אש"ף, והסתיר ממנו את היעד השני: להכות את הסורים שוק על ירך. (כידוע, שתי המטרות לא הושגו.)

בינתיים גדל דור חדש, שלא ידע את ז'בוטינסקי והמפה שלו. בתודעת הימין הישראלי נוצרה מפה חדשה: עבר-הירדן הוצאה ממנה, ורמת-הגולן צורפה אליה. אך במרכזה נמצאת, כמו מאז ומתמיד, הגדה המערבית.

לפני מלחמת ששת-הימים אמר לי ההיסטוריון הבריטי של תקופת הצלבנים, סטיוון ראנסימן: "יש אצלכם פרדוקס. ישראל שולטת בארץ שהייתה שייכת לפלשתים, והפלסטינים, הקרויים על שם הפלשתים, יושבים בארץ שבה שלטו בני-ישראל." הגבולות בין מדינת-ישראל לגדה ולרצועה נוצר בתוך מלחמת 1948.

מאז פועלת מדינת-ישראל כדי לחסל את הפרדוקס הזה.

כל מה שקורה בימינו נובע מהמאמץ להשתלט על הגדה המערבית ולהפכה לחלק ממדינת-ישראל. כל השאר הוא כקצף על פני המים.

קונדוליזה רייס הפאתטית באה והולכת. אהוד אולמרט מנסה לנסח מסמך חסר-תוכן כדי ליצור את האשליה כאילו יש התקדמות לקראת הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. מטוסי ישראל מפציצים שטח סורי כדי לחסל איום בנשק "להשמדה המונית". ישראל מתכוננת או לא מתכוננת להפציץ את האתרים הגרעיניים באיראן. הנשיא בוש עומד לכנס "מפגש בינלאומי" במועד לא-ידוע, בהרכב לא-ידוע, לשם מטרה לא-ידועה.

כל אלה הם מציאות מדומה. המציאות האמיתית מתנהלת על הקרקע, יום-יום, שעה-שעה: הפשיטות הליליות בערי הגדה, הבנייה הקדחתנית בהתנחלויות, הרחבת רשת-הכבישים "לישראלים בלבד", חמש מאות המחסומים בין הערים והכפרים, החמרת תנאי-המחייה בגטאות הפלסטיניים בגדה, הפיכת החיים בעזה לגיהינום.

זוהי המלחמה האמיתית: המלחמה על "ארץ-ישראל השלמה" - שנעלמה אמנם מהשיח הציבורי, אך הנטושה בשטח בכל עוצמתה, הרחק מעיני הישראלים הנמצאים במרחק 20 דקות נסיעה משם. הפלסטינים לוחמים בה בכוחותיהם הדלים, אך בעקשנות עצומה. אם לא תקום הפשרה ההיסטורית בין שני העמים, תימשך מלחמה זו עוד דורות רבים. ילד שנולד היום יתגייס בעוד 18 שנה למלחמה זו, כמו הילדים שנולדו לפני 18 שנים, ואבותיהם, כמו אלה שלפניהם, יקברו אותם.

מלחמת יום-כיפור הייתה רק אפיזודה קטנה במלחמה זו. לכאורה התנהלה רק בצפון ובדרום, נגד הסורים ונגד המצרים. הפלסטינים לא היו מעורבים. אבל כל הצדדים ידעו שכל זה הוא חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.