זהו אחד השרידים של חומת ברלין, הנמכרים בכסף טוב בחנויות העיר.

אני מבשר להם שאני מתכוון להשיג בבוא היום זיכיון למכירת חתיכות מחומת ההפרדה.

ולפעמים, כשאני מרצה בפני קהל גרמני, אני שואל: "מי מהנוכחים כאן העלה על דעתו, שבוע לפני נפילת החומה, שהוא יראה את היום הזה בימי חייו?" עוד אף פעם לא ראיתי יד מורמת.

אבל חומת ברלין נפלה. השבוע זה קרה גם אצלנו - אמנם רק במקום אחד, בקטע קטן אחד של הגדר, כשבית-המשפט העליון החליט שעל הממשלה לפרק את המכשול (הלובש במקום זה צורה של גדר אלקטרונית, בתוספת תעלות, כבישי-סיור וגדרי תיל), ולהקים אותו קרוב יותר לקו הירוק.

התנ"ך מצווה עלינו: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך (משלי כ"ד, י"ז). זוהי מצווה שקשה הפעם לעמוד בה.

האויב, במקרה זה, הוא "מכשול ההפרדה". קשה לא לשמוח, למרות שזוהי שימחה מוגבלת, שימחה-על-תנאי, כי זהו ניצחון בקרב, לא ניצחון במערכה.

ראשית, חלק מאדמות בילעין אמנם נגאלו, אך לא כולן. גם הגדר החדשה רחוקה עדיין מרחק ניכר מהקו הירוק. אורך הקטע שיפורק הוא פחות משני קילומטרים.

שנית, כפר בילעין הוא רק אחד מכפרים רבים, שאדמותיהם נשדדו על-ידי החומה.

שלישית, החומה היא רק אחד מאמצעי הכיבוש, והכיבוש הולך ומחמיר מיום ליום.

רביעית, במקומות רבים אחרים החליט בית-המשפט העליון לאשר את תוואי הגדר, גם כשהיא חומסת את אדמת הפלסטינים לא פחות מאשר בבילעין.

חמישית, להחלטת-בילעין יש גם תוצאה שלילית: היא מעניקה לבית-המשפט אליבי בעיני העולם. היא מעניקה למתנחלים הכשר במקומות רבים אחרים. אסור לשכוח לרגע שבית-המשפט העליון הוא בראש וראשונה מכשיר של הכיבוש, גם אם הוא מנסה לפעמים למתן אותו.

ולראייה, בית-המשפט עצמו מיהר והוציא השבוע החלטה נוספת, המעניקה בדיעבד אישור חוקי לשכונה אחרת, שהוקמה גם היא על אדמת בילעין.

ולמרות כל זאת: במאבק הנואש הזה, גם ניצחון קטן הוא ניצחון גדול. בייחוד כשזה קורה בבילעין.

כי בילעין היא סמל. היא חלק מחיינו בשנתיים וחצי האחרונות.

במשך 135 שבועות, בכל יום שישי, בלי יוצא מהכלל, נערכה כאן הפגנה נגד הגדר. אין ספק שגם השופטים הושפעו מדיווחי התקשורת על ההפגנות במקום.

מה מיוחד כל-כך בבילעין, כפר קטן ונידח, שכמעט, אם בכלל, לא שמעו את שמו לפני כן?

המאבק שנערך בו הפך לסמל מפני שהוא מסמל כמה תכונות יוצאות-דופן:

(א) הנחישות. אומץ-הלב של בני בילעין. גם בכפרים אחרים הצטיינו המפגינים באומץ רב, אבל כאן בלטה העקשנות מעוררת ההשתאות. שבוע אחרי שבוע חזרו והתייצבו. הפעילים נאסרו שוב ושוב, הם נפצעו יותר מפעם אחת. הכפר כולו סבל מטרור שלטונות-הכיבוש.

לא פעם נפעמתי לראות את העמידה של אנשי הכפר הקטן הזה. ראיתי את הג'יפים המשוריינים מסתערים עליו, כשהסירנות מייללות בהיסטריה בסמטאותיו, השוטרים הממוגנים מכף רגל ועד ראש מזנקים מתוכם וממטירים רימוני גז והלם לכל עבר, נערים חוסמים את הג'יפים בגופם.

(ב) השותפות. השותפות המשולשת בין בני הכפר, פעילי השלום הישראליים ונציגי הסולידריות הבינלאומית.

זוהי שותפות שלא התמצתה בנאומים חוצבי-להבות, ולא במפגשים עקרים בבתי-מלון מפוארים בחו"ל. היא חושלה בעננים של גז חונק ומדמיע, תחת סילונים של מים, מול רימוני הלם וכדורי-גומי, במכוניות הסהר האדום ובמתקני הכליאה של הצבא. היא הולידה רעות ואמון שנדמה היה שפסה לתמיד במקומותינו.

מאז מותו של יאסר ערפאת התרופף שיתוף-הפעולה בין פלסטינים ותנועות-שלום ישראליות בכמה דרגות. פלסטינים רבים התייאשו מהישראלים, שלא חוללו את השינוי המקווה, ופעילי-שלום ישראלים רבים התייאשו מהמציאות הפלסטינית. אבל בבילעין פרח שיתוף-הפעולה ושיגשג.

הפעילים הישראליים, ובראשם הצעירות והצעירים הנחושים של ה"אנרכיסטים נגד הגדר", המחישו לפלסטינים שיש להם משענת איתנה בצד הישראלי, ואנשי בילעין הוכיחו לחבריהם הישראלים שיש על מי לסמוך. אני גא על חלקו של "גוש שלום" במאבק הזה.

עכשיו הוכיח בית-המשפט שהפגנות כאלה, שנראו לרבים כחסרות-תוחלת, יכולות לשאת פרי.

(ג) אי-האלימות. תמיד ובכל התנאים. מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג הוא מתגאים בתלמידים כאלה.

אי-האלימות הייתה כולה בצד המפגינים. אני יכול להעיד כעד-ראייה: בכל ההפגנות שנכחתי בהן לא ראיתי אף מקרה אחד שבו הרים מפגין יד על חייל או שוטר. כאשר באחת ההפגנות נזרקו אבנים מתוך הקהל, הוכיחו סרטי וידיאו שהזורקים היו שוטרים-מסתערבים.

נכון, הייתה אלימות בהפגנות. הרבה אלימות. אבל היא באה מצד החיילים ושוטרי משמר-הגבול שלא יכלו, אני מניח, לסבול את המראה של פלסטינים וישראלים פועלים ביחד.

בדרך כלל זה התנהל כך: המפגינים צעדו בסך מהכפר לעבר הגדר. בראש המפגינים הלכו צעירים וצעירות שלבשו או נשאו בידיהם סמלים של אי-אלימות. פעם ידיים כבולות זה לזה, פעם תמונותיהם של גנדי וקינג מתנופפות מעליהם, פעם כשהם כולאים את עצמם בכלובים - כיד הדמיון והתושייה שהצטיינו בהם. לפעמים הלכו בראש זקנים ומפורסמים ישראלים ופלסטינים, שלובי-זרועות.

לפני הגדר המתין להם כוח גדול של חיילים ואנשי מג"ב, חובשי קסדה, לבושי אפודי-מגן, חמושים ברובים ובמטולי רימוני גז ורימוני הלם, אזיקים ואלות משתלשלות מחגורותיהם. המפגינים לא נעצרו והתקרבו לשער, הלמו עליו, טלטלו אותו, נופפו דגלים וצעקו סיסמאות. הכוחות פתחו בירי של רימוני גז, הלם וכדורי-גומי. המפגינים התיישבו על הארץ, חלקם נסוגו וחזרו למקום שוב ושוב. אנשים נגררו בגבות חשופים על הכביש והסלעים, נשנקו מגז. נערכו מעצרים. נחבשו פצועים.

כאשר הסתיימה ההפגנה והמשתתפים החלו לחזור לכפר, החלו נערי הכפר ליידות בקלעים אבנים לעבר החיילים, שהגיבו בירי של כדורי-גומי. נערך מצוד בין עצי הזית, שבו ניצחו בדרך כלל הנערים המקומיים, קלי-הרגליים.

לפעמים החלה זריקת האבנים עוד לפני כן, כאשר הנערים ראו מרחוק את ריכוזי הכוחות בתוך מטעי הכפר, ואת המפגינים נגררים בברוטאליות אל הרכבים הצבאיים. אבל המפגינים עצמם לא הצטרפו לאלימות, על פי החלטה קבועה מראש, גם לא כאשר נגררו על האדמה הטרשית או נבעטו והוכו בעודם שוכבים על הארץ.

צירוף זה של נחישות, שותפות ואי-אלימות הוא שהפך את בילעין למגדלור של המאבק נגד הכיבוש.

יש לפרשת בילעין עוד צד, שנחשף לעיני כל בכל כיעורו רק בימים האחרונים.

בית-המשפט העליון קבע שתוואי הגדר במקום זה לא נקבע על סמך שיקולי ביטחון, אלא כדי להרחיב את ההתנחלות. בשבילנו זה לא היה, כמובן, חידוש גדול. כל מי שהיה שם, בין השאר גם דיפלומטים מכל העולם, ראה זאת בעיניו: התוואי נקבע כפי שנקבע כדי שאדמות בילעין יסופחו בפועל לישראל וישמשו לבניית שכונה ענקית חדשה בשם "מתתיהו מזרח", תוספת להתנחלות הקרויה "מתתיהו" (וגם "מודיעין עילית" ו"קריית-ספר").

בהחלטה שנייה קבע בית-המשפט, למען ה"איזון" הארור, ששכונה אחרת של מתתיהו, הבנויה גם היא על אדמות בילעין, תישאר על כנה ותאוכלס, למרות שאותו בית-המשפט עצמו אסר זאת עד כה.

ומי בנה במתתיהו?

לפני כמה שבועות התפוצצה שערוריית-הענק, שבמרכזה עומדת חברת-הבנייה חפציבה. זו קרסה ולא מסרה למאות קונים את הדירות שכבר שילמו עבורן. רבים מהם הפסידו את חסכונות חייהם.

בעל-החברה ברח ונלכד באיטליה. חובות החברה מתקרבים למיליארד דולר, המשטרה חושדת שהעבריין הנמלט גנב סכומי-עתק.

וראה זה פלא: זוהי אותה החברה שבנתה את שכונת מתתיהו המקורית, ושהתכוננה לבנות גם את שכונת מתתיהו החדשה בשטח שנשדד באמצעות "גדר הביטחון". היא גם בנתה את השכונה המפלצתית בהר-חומה ושכונות אחרות בשטחים הכבושים.

כך הוכחה טענתנו משכבר: שההתנחלויות הן עסק אדיר, של הרבה מאוד מיליארדים, המבוסס רובו ככולו על רכוש גנוב.

הכל מכירים את הגרעין הקשה של המתנחלים, קנאים לאומנים-משיחיים, המוכנים לנשל, להרוג ולשדוד, כי כך אמר להם אלוהיהם. אבל מאחורי הגרעין הזה מסתתרת חבורה גדולה של גנגסטרים, כרישי-נדל"ן, המנהלים את עסקיהם תחת מעטה של פטריוטיזם. במקרה זה, הפטריוטיזם הוא באמת מפלטם של נבלים.

עורכת-הדין טליה ששון, שהתבקשה בשעתו על-ידי הממשלה לחקור את הקמת המאחזים, קבעה שרוב משרדי הממשלה ויחידות הצבא הפרו את החוק ושיתפו בסתר פעולה עם המתנחלים. לכאורה, פעלו מאות פקידים וקצינים מטעמים פטריוטיים. אני מפקפק בכך. אני מעז לנחש שמאות פוליטיקאים, פקידים וקצינים קיבלו שוחד-ענק מאילי-ההון, שהרוויחו מיליארדים מעסקים "פטריוטיים" אלה.

נ.ב.

האיש שהמציא את החומה היה חיים רמון, אז מראשי מפלגת-העבודה. רמון התחיל את דרכו כאחד מראשי האגף ה"יוני" במפלגה (כאשר זה היה פופולארי). אחר-כך קפץ למפלגת-קדימה (כאשר זה היה כדאי).

השבוע הציע רמון לנתק את החשמל שישראל מספקת לרצועת-עזה, כעונש על ירי הקסאמים. ונא לא לשכוח: מאז ראשית הכיבוש מנעו כל ממשלות ישראל את הקמתם של מפעלי חשמל ומים עצמאיים שם, כדי שהרצועה תהיה תלוייה בישראל לחיים ולמוות. עכשיו מציע רמון לנתק את עורק-החיים הזה, להחשיך את עזה, להפסיק את החשמל לבתי-חולים ולמקררים, כעונש קיבוצי - דבר שהוא פשע מלחמה. ממשלתו אישרה את ההצעה עקרונית.

אם בלעין מייצגת את מלחמת בני-אור, רמון מייצג את בני-חושך - תרתי משמע.

דו"ח על הפגנת הניצחון שנערכה אתמול בבילעין, ותצלומי האירוע, מופיעים באתר גוש שלום.