ג'ורג' בוש, שגדל על מיתוס זה בילדותו, דבק בו גם כשהפך למנהיג המעצמה החשובה ביותר בעולם. השבוע הציג לעולם תסריט של מערבון עכשווי.

גם במערבון - או מזרחון - זה יש טובים ורעים. הטובים הם "המתונים", שהם כל בעלי-הברית של אמריקה במזרח התיכון - ישראל, אבו-מאזן ומנהיגי המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות. הרעים הם חמאס, חיזבאללה, איראן, סוריה ואל-קאעידה.

זהו תסריט פשוט. כל-כך פשוט שגם נער בן 8 יכול להבין אותו. וגם המסקנות פשוטות: צריכים לתמוך בטובים ולהרוג את הרעים. בסוף ירכב הגיבור - ג'ורג' עצמו - על סוסו האביר לעבר השמש השוקעת, כשהמוסיקה מגיעה לשיאה.

המערבון הקלאסי אינו מתאר, כמובן, איך המתנחלים הגיבורים גוזלים את האדמה מן האינדיאנים. ואיך חיל-הפרשים של ארצות-הברית מתנפל על יישובי האינדיאנים, שורף את האוהלים וטובח את יושביהם, גברים, נשים וילדים. ואיך ממשלת ארצות-הברית, אחרי שחתמה על חוזים רשמיים עם ראשי האומות האינדיאניות, מפרה אותם אחד-אחד. ואיך היא מגרשת את שרידי האינדיאנים למקומות צחיחים, במבצע מתמשך, הרבה זמן לפני שהומצא המושג "טיהור אתני".

ההכחשה היא חוט-השני העובר בכל מערבון קלאסי, וכך גם בנאומו של בוש. היא מתבטאת בעובדה פשוטה: אין בו כמעט זכר לכיבוש.

בקרב הפלסטינים, למשל, יש מאבק בין "מתונים" ו"קיצונים". הקיצונים הם רוצחים. למה הם רוצחים? אין למה. הם רוצחים מפני שהם רוצחים. זה טבעם. ככה הם נולדו. ואילו "המתונים" הם מתונים מפני שהם מתונים. הם טובים מלידה.

לכן הבעיה כולה היא בעיית הפלסטינים. הם צריכים להחליט. הם צריכים לבחור בין המתונים והקיצוניים. כשהם יבחרו במתונים, יצפה להם כל טוב. הם יקבלו חרוזים צבעוניים ובקבוקי ויסקי. ואם יבחרו בקיצוניים, סופם יהיה רע ומר.

אנחנו, הישראלים-היהודים, לא צריכים לבחור בין טוב ורע. פשוט אין אצלנו רע. מה לעשות, אנחנו טובים. אנחנו צריכים רק לעזור לפלסטינים הטובים. "לשחרר" את כספי המסים של הפלסטיניים, ולשלם אותם לראש-הממשלה פאיאד. לא לעם הפלסטיני, לא לממשלה הפלסטינית, אלא לאדם מסוים אחד, חביבו האישי של בוש.

מה עוד נדרש מישראל? עליה לפתח את הגליל והנגב, במקום "הכיבוש המתמשך של הגדה המערבית" (המקום היחידי בנאום שבו יש זכר למילה כיבוש.) רצוי שתפרק מאחזים בלתי-מורשים, ורצוי שתפסיק את הרחבת ההתנחלויות. רצוי שהישראלים גם "ימצאו דרכים מעשיות אחרות להפחית את עקבות הרגליים שלהם (בגדה המערבית) מבלי להפחית את ביטחונם." כלומר: הכיבוש יכול להימשך, אבל רצוי שישראל תעשה כמה צעדים קטנים כדי שיהיה קצת פחות גלוי לעין.

ארצות-הברית קבעה בשעתו שכל ההתנחלויות הן בלתי-חוקיות. כשישראל המשיכה להרחיב אותן, הטיל עליה ג'יימס בייקר, שר-החוץ של אבא-בוש, עיצומים כספיים. בוש-הבן דרש תחילה לפרק את כל ההתנחלויות שקמו מאז 2001 והלאה. אחר-כך הכיר בוש בגושי ההתנחלות ("ריכוזי אוכלוסיה"). ב"מפת הדרכים" קבע שעל ישראל להקפיא לאלתר את הרחבת ההתנחלויות. עכשיו הוא מסתפק בבקשה חסודה להרחיק "מאחזים בלתי-מורשים" (בלי ה"א הידיעה) - כלומר, כאלה שממשלת-ישראל עצמה לא הרשתה את הקמתם. כל זה בלי "אחרת", בלי סנקציות.

בינתיים פורק רק מאחז אחד כזה, עמונה, והשבוע החליט אולמרט להעניק חנינה לבריונים שתקפו אז את המשטרה. על הרחקת מאחזים נוספים אין בכלל מה לדבר. ממשלת ישראל יודעת שדברי בוש על נושא זה הם מס-שפתיים, ועל כן אינה מתייחסת אליהם ברצינות.

בכמה מערבונים קלאסיים מופיע נוכל, המוכר תרופת-פלא אחת לכל החוליים: כאב-ראש וטחורים, שחפת ועגבת. גם לג'ורג' בוש יש תרופת-פלא חדשה, החוזרת בנאום שוב ושוב. היא תפתור את כל המחלות ותבטיח את ניצחונם הסופי של בני-אור על בני-חושך.

על הבקבוק כתוב: "בניית מוסדות פלסטיניים".

איך זה לא עלה על דעתנו עד היום? איך הלכנו שולל אחרי כל מיני פיתרונות, ולא ראינו את הפיתרון האחד הזה, הפשוט כל-כך, המונח ממש מתחת לאפנו?

זוהי הביצה של קולומבוס, איבחת החרב של אלכסנדר מוקדון החותכת את הקשר הגורדי. לפלסטינים אין מוסדות. שני האנשים הטובים, "הנשיא עבאס וראש-הממשלה פאיאד...נאבקים כדי לבנות את המוסדות של דמוקרטיה מודרנית." כלומר: "שרותי-ביטחון...מיניסטריונים בלי שחיתות...אמצעים לשחרור היוזמה הטבעית של העם הפלסטיני...שלטון החוק..."

כל זה תחת כיבוש, מאחורי מחסומים, חומות וגדרות, כאשר הכבישים העיקריים אסורים לפלסטינים, וכאשר הגדה מבותרת ומנותקות מכל העולם. אגב, בעניין זה יש לבוש עוד תרופה: כל הייצוא הפלסטיני יהיה בעתיד עם ירדן ומצריים, תוך ניתוק גמור מישראל.

כדי להגשים את החזון של "בניית המוסדות הפלסטיניים", שולח בוש את הפודל שלו. לפי בוש, התפקיד הבלעדי של שליחות טוני בלייר היא אכן זאת: לעזור לפלסטינים לבנות את המוסדות הדמוקרטיים. (כמו של מי? מצריים? סעודיה? ירדן? פקיסטאן? מרוקו?)

הס מלהזכיר שלא מזמן כבר היו לפלסטינים בחירות דמוקרטיות לפרלמנט שלהם, בפיקוחו של הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר. מבחינת בוש, הם לא היו ולא נבראו, מכיוון שהעם הפלסטיני העניק רוב לחמאס. לכן מזכיר בוש רק את מערכת-הבחירות הקודמת: זו שבה נבחר אבו-מאזן לנשיא. השאר - יוק.

אז זה החזון המעודכן: אחרי ש"המוסדות הפלסטיניים הדמוקרטיים" יעמדו לתלפיות, ויהיו נקיים כמובן משחיתות (כמו בארצות-הברית ובישראל), ואחרי ש"שרותי-ביטחון בעלי-יכולת" יתפקדו כראוי, ואחרי שיחוסל חמאס, ואחרי שיפורקו כל הארגונים החמושים, ואחרי שייפסקו לחלוטין הפיגועים ויובטח הביטחון של ישראל, ואחרי שתיפסק ההסתה נגד ישראל, ואחרי שהכול יכירו בזכות-הקיום של ישראל ובהסכמים שנחתמו בעבר - או אז "נוכל בקרוב לפתוח במשא-ומתן רציני לקראת יצירתה של מדינה פלסטינית".

משפט נהדר: "בקרוב" - בלי הגדרת זמן. "משא ומתן רציני" - בלי קביעת מועד לסיומו. "לקראת" יצירת מדינה - מין כיוון כללי מעורפל. "מדינה פלסטינית" (שוב בלי ה"א הידיעה, השנואה על בוש) - בלי לציין גבולות. אבל ניתן רמז: "גבולות שישקפו את הקווים שהיו בעבר ואת המציאות בהווה, עם התאמות שיוסכם עליהם הדדית". כלומר: גושי-ההתנחלות יסופחו לישראל.

נראה שאחרי שמחברי הנאום גמרו לכתבו, התברר להם שהוא עלוב. אין בו שום דבר חדש, שום דבר שעיתון המכבד את עצמו יקדיש לו כותרת.

אני מתאר לעצמי שיועץ התקשורת אמר: "מיסטר פרזידנט, צריכים להוסיף משהו שייראה חדש." וכך נולדה "פגישה בינלאומית".

"לכן אני אקרא בסתיו לפגישה בינלאומית של נציגים ממדינות התומכות בפיתרון שתי-המדינות, הדוחות אלימות ומכירות בזכות ישראל להתקיים ומתחייבות לכל ההסכמים בין הצדדים. המשתתפות העיקריות יהיו הישראלים, הפלסטינים ושכניהם באיזור. שרת-החוץ רייס תשב בראש הפגישה."

נהדר. ועידה שלא נקבע לה עדיין תאריך, אבל יש עונת-השנה. ושלא נקבעה לה עדיין מקום. ושלא נקבעה לה עדיין רשימת-משתתפים. ושלא נקבע לה עדיין יעד. חוץ מאשר האמירה הכללית: "היא (קונדוליסה) ועמיתיה יסקרו את ההתקדמות שנעשתה לקראת בניית מוסדות פלסטיניים. הם יחפשו דרכים יצירתיות ומעשיות לתמיכה ברפורמות נוספות. והם יספקו תמיכה דיפלומטית לצדדים בדיוניהם הדו-צדדיים, כך שיוכלו להתקדם בדרך יעילה למדינה פלסטינית." הוועידה אינה אמורה לבדוק איך התקדמה ישראל בפירוק המאחזים, למשל.

לא במקרה לא פירט בוש את המדינות שהוא מתכוון להזמין. ברור שישתדל למלא את אחת המשאלות הכי-הכי חמות של אהוד אולמרט: להיפגש פומבית עם נציג בכיר של סעודיה. בשביל אולמרט זה יהיה הישג כביר: פגישה רשמית עם המדינה הערבית החשובה ביותר שאין לה הסכם-שלום עם ישראל. פגישה שהוא לא יצטרך לשלם עבורה שום מחיר. ארוחת חינם.

ספק אם משאלה זו תתמלא. הסעודים זהירים מאוד. אין הם רוצים לריב עם שום גוף במזרח התיכון - לא עם סוריה (שלא תוזמן, למרות שהיא "שכנה" של הישראלים והפלסטינים) ולא עם חמאס. בניגוד למצריים, ירדן והרשות הפלסטינית, גם אי-אפשר לשחד את סעודיה בכסף. יש לה מספיק.

המטרה הסופית, כאילללו, היא "מדינה פלסטינית", "חזון שתי המדינות". זוהי מטרה רחוקה-רחוקה. לא לחינם קראו לחזון זה "אופק מדיני", שהרי האופק, כידוע, מתרחק ככל שמנסים להגיע אליו.

בשירו "אם" מתאר רודיארד קיפלינג את כל המבחנים שאנגלי צריך לעמוד בהם כדי שייחשב לגבר אמיתי. בין השאר: "אם תוכל לסבול שהאמת אותה אמרת / מסולפת בידי נוכלים כמלכודת לטיפשים..."

אנחנו, שהרמנו בישראל את הדגל של "פיתרון שתי-המדינות" לפני יותר מחמישים שנה, צריכים עכשיו לסבול שג'ורג' בוש הופך אותו לסמרטוט כדי לכסות בו את מערומיו. בפיו של בוש, זוהי סיסמה ריקה, נכלולית ושקרנית. רק פתי-מאמין-לכל-דבר ייפול בפח.

כפי שאמר חיים וייצמן, המנהיג הציוני הנודע שהפך לנשיאה הראשון של מדינת ישראל: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף." גם הפלסטינים לא יקבלו את מדינתם בלי מאבק, לא כבקשיש מבוש ולא כמתנה מאולמרט. אומות משיגות את חירותן במאבק, פוליטי או צבאי. כול מאבק, אלים או בלתי-אלים, הוא עניין של כוח.

וכוח פירושו קודם כול: אחדות.