שלשום מלאה שנה למלחמה, וכל כלי-התקשורת בישראל הקדישו את עיקר זמנם לניתוח המלחמה, במבט לאחור. שעות על גבי שעות בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו, עמודים על גבי עמודים בעיתונות הכתובה.

כאשר פרצה המלחמה, כל התקשורת הריעה לאולמרט. חוץ מקולות בודדים, שימשה התקשורת כקבוצת מעודדות מפזזות במשחק של כדורגל אמריקאי. הפגנות-המחאה נגד המלחמה הועלמו. אין פלא, על כן, שגם השבוע הועלמה לחלוטין תנועת המחאה נגד המלחמה, וכל הביקורת שהוצגה בתקשורת באה מימין.

הועלו עשרות שאלות נוקבות: מדוע התקבלו החלטות בחיפזון? מדוע לא היה הצבא מוכן? מדוע לא הוכן העורף למלחמה? ורק נושא אחד לא הועלה: מדוע פרצה המלחמה בכלל?

שאלה 1: מי אמור היה להרוויח?

כדי להבין מדוע פרצה המלחמה, לא צריכים לבחון מי הרוויח ממנה בפועל. השאלה הקובעת היא מי היה אמור להרוויח אילו הוכתרה המלחמה בהצלחה.

המרוויח העיקרי היה אמור להיות נשיא ארצות-הברית. ג'ורג' בוש כבר היה תקוע עמוק בבוץ של עיראק. הוא היה זקוק באופן נואש להישג במזרח התיכון.

צה"ל היה אמור לשבור את חיזבאללה, שנתפס כסוכנות של ציר-הרשע, ולאפשר לממשלה הפרו-אמריקאית של פואד סיניורה להשתלט על כל לבנון. מאחר שאיש לא פיקפק בעליונות העצומה של צה"ל על חבורה קטנה של אנשי-גרילה, זה היה אמור לקרות תוך כמה ימים.

לתסריט זה היה המשך: צה"ל המנצח היה מתגרה בצבא הסורי, אחרי מלחמה קצרה היה המשטר של בשאר אל-אסד מתמוטט. ציר-הרשע היה מתפרק, דעת-הקהל האמריקאית הייתה משתכנעת ש"חזון" הנשיא בוש התגשם. היה ברור שה"דמוקרטיה" ניצחה במזרח-התיכון, ושהכישלון בעיראק הפך ללא-רלוונטי.

המרוויח השני היה אמור להיות אהוד אולמרט. ראש-הממשלה, שהגיע די במקרה למקומו של אריאל שרון, ושנחשב עד אז לפוליטיקאי זניח, היה מתגלה כמנהיג, מדינאי ומצביא. גם עסקן האיגוד המקצועי, שאולמרט מסר בידיו את מערכת-הביטחון האדירה, היה גוזר קופון.

האיום על צפון ישראל היה מתחסל, כך לפי התסריט, מצבור הטילים היה מושמד, חיזבאללה היה נעלם מן המפה, בין ירושלים והקליינטים של אמריקה בביירות הייתה נוצרת ברית. ואם גם סוריה הייתה קורסת, היה בכלל נוצר מצב אידיאלי. כל האיום הצפוני על ישראל, שהדאיג את צמרת צה"ל במשך עשרות שנים - הקשת של עיראק, סוריה ולבנון - היה נעלם. אולמרט היה נכנס להיסטוריה כמי שמחק מן התנ"ך את הפסוק "מצפון תיפתח הרעה".

המרוויחים העקיפים היו מצריים, ירדן, ואולי גם סעודיה. הפלסטינים היו נותרים עוד יותר בודדים במערכה מכפי שהיו עד כה.

מי דחף את מי למלחמה - בוש את אולמרט או אולמרט את בוש? יעברו שנים עד שנדע, וזה גם לא כל-כך חשוב.

שאלה 2: מי הרוויח בפועל?

לתדהמת הכול, נכשל צה"ל האדיר במשימה. חיזבאללה לא נשבר, אלא החזיק מעמד מול מכונה צבאית הנחשבת כאחת החזקות ביותר בעולם. המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל מאז 1949 הסתיימה בתיקו. אז מי הרוויח?

לא ישראל. אמנם, חיל-האוויר השמיד חלק גדול מהטילים ארוכי-הטווח של חיזבאללה, אך הטילים קצרי-הטווח עשו שמות בעורף הישראלי וגילו לעולם הערבי כולו עד כמה ישראל פגיעה לנשק הרקטות.

מובן ששני השבויים - העילה השקרית למלחמה - לא שוחררו. אמנם נוצר חיץ בין ישראל וחיזבאללה באמצעות כוח בינלאומי, וזה תואר כהישג מדהים. אבל עד למלחמה התנגד דווקא צה"ל נחרצות למיקומו של כוח כזה על הגבול. צה"ל רצה לשמור על חופש-הפעולה שלו נגד חיזבאללה. כיום מגן כוח האו"ם על חיזבאללה מפני צה"ל לא פחות מכפי שהוא שומר על צה"ל מפני חיזבאללה.

גם ארצות-הברית לא הרוויחה. לפי העדויות הדולפות מוושינגטון, כישלון צה"ל הוציא את בוש מכליו מרוב זעם. הוא שפך את זעמו על אולמרט. צה"ל איכזב אותו. במהלך המלחמה פעל בוש שוב ושוב כדי למנוע הפסקת-אש ולתת לישראל עוד קצת זמן למלא את המשימה, בעזרתן האדיבה (והמתועבת) של כמה מדינות, וביניהן גרמניה. זה לא עזר.

גם חיזבאללה לא הרוויח. אמנם, עמידתו האיתנה מול צה"ל נתפסת כמעשה-גבורה המחזיר לעולם הערבי כולו את גאוותו, וגם אבידותיו בציוד נמצאות בתהליך של שיקום. אך חסן נסראללה, אדם המקרין יושרה בלתי-רגילה, מצא לנכון להודות בפומבי שלא היה מבצע את הפעולה בשטח ישראל אילו ידע שזה יגרום למה שגרם. הוא התנצל בפני העם הלבנוני על שנתן לישראל את העילה למלחמה, שהביאה על לבנון כולה חורבן כה רב.

חיזבאללה הוא קודם כל חלק מהמציאות הלבנונית. מטרתו העיקרית של נסראללה היא להבטיח לעדה השיעית - ולעצמו - מקום דומיננטי במערכת הפוליטית בארצו. הבריתות שלו עם סוריה ואיראן הן רק פועל-יוצא של מטרה זו. הקונספירציה השיעית וציר-הרשע הטרוריסטי קיימים רק בדמיונו הקודח של בוש.

המלחמה לא החלישה את מעמד חיזבאללה בלבנון. זה הוכח השבוע על-ידי נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, כשהזמין את חיזבאללה להשתתף בוועידה כל-לבנונית בפאריס. אבל נראה שהמלחמה גם לא חיזקה את חיזבאללה.

האם הרוויחה איראן? אחרי שארצות-הברית עשתה לה טובה והרסה את עיראק, ששימשה זה מאות בשנים מחסום בין איראן לבין המזרח התיכון הערבי, יש לה עכשיו אחיזה איתנה גם בעיראק וגם בלבנון. אך אליה וקוץ בה: חשיפת המציאות הזאת מדרבנת את אויבותיה, ובראשן מצריים וסעודיה, לפעולות-מנע.

המסקנה: אף אחד לא הרוויח מהמלחמה הזאת, שהייתה כרוכה בכל-כך הרבה הרג והרס.

שאלה 3: האם הוסקו בישראל מסקנות?

מזה שנה עוסקים כאן כולם ב"הסקת מסקנות". החל בוועדת וינוגרד וכלה באחרון הכתבים בטלוויזיה. כ-ו-ל-ם.

אבל זוהי אחיזת-עיניים. מכיוון שקיים קשר-שתיקה לגבי השאלות הבסיסיות של המלחמה, אין גם אפשרות לטפל בשורשי הבעיה.

הכול עוסקים, כמובן, בשיקום הצבא. השבח לאל, הכול השתנה. במקום הרמטכ"ל בעל-הכנפיים, דן חלוץ, בא רמטכ"ל המכוסה באבק, גבי אשכנזי. יום-יום אפשר לראות בטלוויזיה איך מתאמנות החטיבות, איך זוחלים החיילים בשדות-הקוצים ואיך מתפרשים הטנקים בשטח. יופי. בפעם הבאה (והכול הרי מניחים כדבר מובן מאליו שתהיה הפעם הבאה) צה"ל יהיה מוכן.

ואין כמעט איש המצביע על האבסורד הגמור של המחזה הזה. צה"ל לא היה מוכן למלחמה האחרונה, ועל כן הוא מתכונן עכשיו במרץ - למלחמה האחרונה. הוסקו הלקחים מאי-המוכנות למערכה שהייתה, ועכשיו הכול מוכן למערכה שהייתה.

אם יש דבר שאפשר להניח בוודאות הוא שהמלחמה הבאה, אם תהייה, לא תהייה חזרה על המלחמה שהייתה. הרקטות ימלאו בה, למשל, תפקיד הרבה יותר גדול, ויגיעו למקומות הרבה יותר רחוקים. כלי-הנשק יהיו מתוחכמים יותר. שדה-הקרב יהיה שונה.

דובר הרבה על חוסר-היכולת של הממשלה הנבחרת לעמוד מול הפיקוד הצבאי כאשר דנים בשאלות של חיים ומוות, יציאה למלחמה וניהול המערכה. מתנחמים בעובדה שעכשיו יש שר-ביטחון "מנוסה", אהוד ברק, שהיה בעבר רמטכ"ל ושר-ביטחון. אבל חילופי אישים אינם משנים, בהכרח, את יחסי-הכוחות: גם בעתיד לא תעז חבורת הפוליטיקאים המזדמנים, שהגיעו במקרה לממשלה, לעמוד מול הדעה הנחרצת והסמכותית של הצמרת הצבאית, המסתמכת, תמיד-תמיד, על חוות-דעת מודיעינית "מקצועית".

תופעה זו מלווה את ישראל מאז היווסדה. מנהיג חזק, כמו דויד בן-גוריון ואולי גם אריאל שרון, יכול - אולי, אולי - לאזן במקצת את יחסי-הכוחות. אבל התופעה נשארה.

זה מתבטא עכשיו היטב בדיבורים האינסופיים על "המלחמה הבאה", "מלחמה בקיץ זה", "מיס-קלקולציה העלולה להביא למלחמה עם סוריה", "ההתקפה הבלתי-נמנעת על מתקני-הגרעין באיראן" ועוד. הצבא הוא הקובע את מסגרות השיח הציבורי. וכפי שקבע השבוע מי שהיה הרב הראשי של צרפת: השלום הפך בישראל למילה גסה.

כמעט כל מלחמה היא טיפשית. המלחמה האחרונה הייתה טיפשית יותר מרובן. המלחמה הבאה, אם חלילה תהייה, תהיה טיפשית עוד יותר.