"האופציה הירדנית" שבקה חיים לכל חי לפני כמעט עשרים שנה. גם קודם לכן לא הייתה בריאה מי-יודע-מה. אבל אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה נקברה רשמית, על-ידי הוד מלכותו בכבודו ובעצמו. המלך חוסיין הודיע שהוא מוותר על כל קשר עם הגדה המערבית.

זאת הייתה קבורת חמור. אפילו הלוויה הגונה לא הייתה. שמעון פרס, אחד מאבותיה, העמיד פנים כאילו בכלל אינו מכיר אותה. יצחק רבין היפנה לה עורף. מעפר באה, לעפר שבה.

ועכשיו, פתאום, היא כאילו חזרה לחיים. שלושה פרשנים עוברי-אורח טוענים שראו אותה במו עיניהם. לא בכפר עמוואס, שם פגשו תלמידיו של ישו את אדונם שקם לתחייה, אלא בוושינגטון, בירת העולם.

הרומן הישראלי עם שושלת ההאשמים החל עוד לפני שלושה דורות.

במלחמת-העולם השנייה התקוממה עיראק נגד המלוכה ההאשמית, שכפו עליה הבריטים, בשעה ששיכנו ענף אחר של המשפחה בעבר-הירדן. המלך העיראקי ופמלייתו ברחו לפלשתינה. כאן התקבלו בברכה על-ידי המוסדות הציוניים, שאף העמידו לרשותם תחנת-רדיו חשאית במרומי הכרמל. ברבות הימים סיפר לי את זה אחד האחראים למבצע, אליהו ששון.

הצבא הבריטי החזיר את ההאשמים ברוב כבוד לבגדאד. אבל, הוסיף ששון בצער, הם גמלו לנו רעה תחת טובה: מייד עם שובם נקטו עמדה אנטי-ציונית קיצונית. אגב, הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שיתף אז פעולה עם הבריטים, ומפקדו, דויד רזיאל, נהרג בעיראק במסגרת מבצע צבאי זה.

עיצאם סרטאווי, מראשי אש"ף, פליט מעכו שגדל בעיראק, טען שעם שובם של ההאשמים לבגדאד אירגנו הבריטים למענם טבח גדול ביהודים, כדי להעניק לחוזרים מידה של פופולריות לאומנית. המסמכים הנוגעים לפוגרום הזה, הזכור לשמצה, נשמרים עד היום בסוד כמוס בארכיונים בלונדון.

אבל הקשר עם ההאשמים נמשך. ערב מלחמת תש"ח קיימה ההנהגה הציונית קשר הדוק עם עבדאללה. בין המלך וגולדה מאיר נרקמו קנוניות שונות, אבל בבוא העת לא העז המלך לפרוש מההסכמה הערבית ופלש גם הוא לארץ. יש הטוענים שהדבר נעשה בתיאום עם דויד בן-גוריון. ואכן, צה"ל החדש נמנע מלתקוף את הכוחות הירדניים (חוץ מאשר באזור לטרון, כדי לפתוח את הדרך לירושלים המערבית הנצורה.)

שיתוף-הפעולה בין עבדאללה ובן-גוריון נשא את הפרי המקווה: השטח שהוקצה על-ידי האו"ם למדינה הערבית הפלסטינית חולק בין ישראל וירדן (רצועת-עזה נמסרה למצריים). המדינה הפלסטינית לא קמה, ושיתוף-הפעולה הישראלי-ירדני פרח. הוא נמשך גם כאשר נרצח עבדאללה על הר-הבית, ונכדו, חוסיין הנער, בא במקומו.

באותם הימים גאתה הלאומיות הכול-ערבית, ונביאה, גמאל עבד-אל-נאצר, הפך לאליל העולם הערבי. גם העם הפלסטיני, שנשאר בלי זהות מדינית, חיפש את ישועתו בזהות הכול-ערבית. הייתה סכנה שהמלך הירדני ייפול בכל רגע, כמו בן-דודו בעיראק, אך ישראל הודיעה שבמקרה זה יפלוש צה"ל לירדן. המלך המשיך לשבת על הכידונים הישראליים.

לשיאם הגיעו הדברים בספטמבר השחור, כשחוסיין דיכא את כוחות אש"ף בדם ואש. הסורים חשו לעזרתם. בתיאום עם הנרי קיסינג'ר, הגישה אז גולדה מאיר אולטימטום: אם הסורים לא ייסוגו מיד מירדן, ייכנס לשם צה"ל. הסורים ויתרו, המלך ניצל. כוחות אש"ף עברו ללבנון.

בשיא המשבר קראתי בכנסת לממשלת ישראל לנקוט קו הפוך: לאפשר לפלסטינים בגדה המערבית להשתחרר משלטון ההאשמים ולהקים מדינה פלסטינית לצד ישראל. כעבור שנים סיפר לי אריאל שרון שהוא הציע אז את אותו הדבר בדיונים החשאיים במטכ"ל. (לימים ביקש ממני שרון לסדר לו פגישה עם ערפאת, כדי להציע לו את תוכניתו: לעזור לו להפיל את השלטון ההאשמי ולהפוך את ירדן למדינה פלסטינית, במקום הגדה המערבית. ערפאת סירב להיפגש עם שרון וגילה את ההצעה למלך.)

ה"אופציה הירדנית" הייתה יותר מ"קונצפיה" פוליטית - זה היה סיפור אהבה. במשך עשרות שנים לקו בה כמעט כל מנהיגי ישראל, מחיים וייצמן עד בן-גוריון, מגולדה עד פרס.

מה היה למשפחת ההאשמים, שכל-כך קסם לממסד הציוני והישראלי?

במרוצת השנים שמעתי הרבה טיעונים, שנשמעו כאילו רציונליים. אבל אני משוכנע שהסיבה האמיתית לא הייתה רציונלית כלל. היתרון האחד, העצום, שהיה ונשאר לבית-המלוכה ההאשמי הוא פשוט לגמרי: הוא לא פלסטיני.

מאז יומה הראשון דוגלת התנועה הציונית בהכחשה טוטאלית של הנושא הפלסטיני. כל עוד היה הדבר ניתן, היא הכחישה את עצם קיומו של העם הפלסטיני. מאז שזה הפך למגוחך, היא מכחישה את קיומו של שותף פלסטיני לשלום. בכל מקרה היא מכחישה את האפשרות של קיום מדינה פלסטינית בת-קיימא לצד ישראל.

להכחשה הזאת יש שרשים עמוקים בתת-ההכרה של התנועה הציונית והמנהיגות הישראלית. הציונות שאפה להקמת בית לאומי יהודי בארץ, שבו חי עם אחר. מכיוון שהציונות הייתה תנועה אידיאליסטית, בעלת תחושה מוסרית מאוד, לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא עושה עוול היסטורי לעם אחר. את רגשי האשמה בשל כך היה צורך לדחוק ולהכחיש.

רגשי האשמה הלא-מודעים התעמקו בעקבות מלחמת תש"ח, שבה נדחקו יותר ממחצית העם הפלסטיני מאדמתם. המחשבה על מסירת הגדה המערבית לממלכה ההאשמית יצרה את האשליה שאין בכלל עם פלסטיני ("כולם ערבים!") וממילא לא נעשה לו עוול.

"האופציה הירדנית" היא שם-צופן. שמה האמיתי הוא "האופציה האנטי-פלסטינית". זוהי כל מהותה. כל השאר לא חשוב.

אולי זה מסביר את העובדה המוזרה שמאז מלחמת ששת-הימים לא נעשה שום ניסיון להגשים את ה"אופציה" הזאת. הכוהנים הגדולים של "האופציה הירדנית", שהטיפו לה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, לא נקפו אצבע כדי לממש אותה. להיפך, הם פעלו במרץ כדי למנוע זאת.

למשל, בתקופת-כהונתו הראשונה של יצחק רבין, אחרי מלחמת 1973, העלה הנרי קיסינג'ר רעיון מבריק: להחזיר למלך חוסיין מייד את יריחו. כך הייתה נוצרת עובדה מוגמרת: נוכחות בולטת של הממלכה ההאשמית בגדה המערבית.

כששר-החוץ יגאל אלון הביא את ההצעה לרבין, נתקל בסירוב מוחלט. גולדה הבטיחה בשעתו לערוך בחירות לפני החזרת כל שטח כבוש לערבים. "לא אלך לבחירות בגלל יריחו!" פסק רבין.

אותו הדבר קרה לשמעון פרס כאשר עשה בחשאי הסכם עם חוסיין והביא את המוצר המוגמר לראש-הממשלה יצחק שמיר. שמיר זרק את ההסכם לפח האשפה.

("לפניכם עומדת ברירה קשה," התבדחתי באחד הוויכוחים בכנסת, "האם לא להחזיר את השטחים הכבושים לירדן או לא להחזיר אותם לפלסטינים.")

אחת התכונות המאלפות של הרומן הארוך הזה היא שאיש מן האוהבים הישראליים לא טרח מעולם ללמוד את הבעיה מהצד השני. בעומק ליבם הם בזו לירדנים כפי שבזו לכל הערבים.

באמצע שנות ה-80 קיבלתי הזמנה בלתי-רשמית לבוא לירדן, שהייתה אז עדיין רשמית "מדינת אויב". אמנם הגעתי לשם בדרכון מפוקפק, אבל נרשמתי שם כעיתונאי ישראלי. מכיוון שהייתי הישראלי הראשון שהסתובב בעמאן בגלוי, בזהותו המלאה, משכתי תשומת-לב רבה בחוגי הצמרת.

פקיד ממשלתי בכיר הזמין אותי לארוחת-ערב במסעדת-יוקרה. הוא צייר על מפית נייר את מפת ירדן והסביר לי את כל התורה על רגל אחת:

"אנחנו מוקפים במדינות השונות מאוד זו מזו. כאן ישראל הציונית, וכאן סוריה הלאומנית. בגדה המערבית מתגברים זרמים רדיקליים, ובלבנון הסמוכה יש משטר רב-עדתי שמרני. כאן עיראק החילונית של סדאם חוסיין, וכאן סעודיה הדתית. מכל הכיוונים האלה זורמים אלינו רעיונות ובני-אדם. אנחנו מעכלים את כולם. אבל איננו יכולים לריב עם אף אחת מהשכנות. כשאנחנו זזים קצת לעבר סוריה, אנחנו צריכים למחרת היום לעשות מחווה לסעודיה. כשאנחנו מתקרבים קצת לישראל, עלינו למהר ולפייס את עיראק."

המסקנה המתבקשת: "האופציה הירדנית" הייתה שטות מלכתחילה. אבל איש בצמרת ישראל לא תפס זאת. כמו שאמר לי פעם בוטרוס בוטרוס-ראלי החכם: "יש לכם בישראל את המומחים הכי גדולים לעניינים ערביים. הם קראו כל ספר וכל מאמר, הם יודעים את הכל ולא מבינים כלום - מפני שמעולם לא חיו יום אחד בארץ ערבית."

אהבות ישנות אינן מתות. אמנם, האינתיפאדה הראשונה הרגה את "האופציה הירדנית" ומנהיגי ישראל פלירטטו עם "האופציה הפלסטינית", אך ליבם לא היה ברומן החדש והם פעלו כמי שכפאם שד. זה מסביר מדוע לא נעשה שום ניסיון רציני להגשים את הסכם-אוסלו ולהביא את התהליך לסיומו ההגיוני: מדינה פלסטינית לצד ישראל.

ועכשיו, פתאום, התחילו בירושלים ובוושינגטון לדבר מחדש על ירדן. אולי כדאי לבקש את המלך לשלוח את צבאו לגדה המערבית כדי להילחם בחמאס? אולי כדאי לקבור את "פיתרון שתי המדינות" בתוך פדרציה ירדנית-פלסטינית, שתביא למעשה להשתלטות מחדש של ירדן על הגדה המערבית?

המלך נחרד. רק זה עוד היה חסר לו! להכניס את הציבור הפלסטיני התוסס והסוער לתוך ממלכתו! לפתוח את הגבול לזרם גדול חדש של פליטים ומהגרים! הוא מיהר להכחיש כל חלק במזימה.

פדרציה? זה אפשרי בהחלט - אבל רק אחרי שתקום מדינה פלסטינית חופשית, לא לפני, ובוודאי לא במקום. אז יחליטו אזרחיה באופן חופשי.

בשונה משם הרומן של יהושע קנז "מחזיר אהבות ישנות": נראה שאת האהבה הישנה הזאת דווקא אי-אפשר להחזיר.