ככה שרנו בנעורינו. עכשיו זאת תכנית נוסטלגיה בטלוויזיה. צעירים משנות ה-50 שרים שירים חלוציים.

המחשבה נודדת. מי היו החלוצים, ששרו את השירים האלה לראשונה?

הם באו מבתים עשירים בסנט פטרבורג, מן השטעטל בגליציה, בנים ובנות של פרופסורים בגרמניה. הם יכלו להפליג לארצות-הברית, כפי שעשו רוב המהגרים של אז. אבל הם נמשכו לארץ מזרחית רחוקה, להרפתקה לאומית גדולה. הם חיו במחסור ממאיר, עבדו בעבודות גופניות מפרכות בשמש הקופחת שלא היו רגילים לה וחלמו על חברה אנושית מושלמת.

הם היו אידיאליסטים אמיתיים. לא עלה על דעתם שהם מקפחים בני עם אחר. הערבים היו בעיניהם חלק מהנוף הרומנטי. הם האמינו בלב תמים שהם מביאים ברכה וקידמה לכל תושבי הארץ.

היום, כעבור ארבעה-חמישה דורות, זה נראה לגמרי אחרת. התמימות של אז נשכחה. היא נראית לרבים כצביעות מתחסדת, כחיפוי על שוד ועושק.

זוהי אחת התוצאות של 40 שנות הכיבוש. המתנחלים של היום טוענים שהם ממשיכי ההתיישבות של שנות ה-20 וה-30, שהם-הם החלוצים של ימינו. בריוני הגזל והעושק גורמים לנו לראות את החלוצים של אז כקודמיהם.

כאשר אנחנו מונים את הנזקים שגרמו לנו 40 שנות הכיבוש - לנו, ולא רק לקורבנות הישירים, תושבי השטחים הכבושים - אל נשכח את זה. הכיבוש מרעיל את הזיכרון הלאומי. הוא מזהם לא רק את ההווה, אלא גם את העבר, ולא רק בעיני העולם, אלא גם בעיני עצמנו.

די לראות מה עושה הכיבוש לדת היהודית.

בילדותי לימדו אותי בבית שהיהדות היא דת הומאנית, "אור לגויים". יהדות פירושה לתעב את האלימות, להעדיף את הרוח על הכוח, להפוך אויב לידיד. יהודי יכול לעמוד על נפשו - "הקם להרגך השכם להרגו" - אך לא מתוך תשוקה לכוח ושיכרון האלימות.

מה נשאר מזה?

ידידים מודאגים שלחו לי השבוע בדואר האלקטרוני ציטוטים מסמרי-שיער של הרב מרדכי אליהו, מי שהיה הרב הראשי הספרדי, המשמש כמדריך הרוחני של המתנחלים ושל כל המחנה הלאומי-דתי. במכתבו לראש-הממשלה פסק הרב שאסור לרחם על אוכלוסייה אזרחית בעזה אם זה מסכן את חיילי צה"ל. בנו, שמואל, פירש את ההלכה בשם אביו: אם לא די בהריגת 100 ערבים כדי להפסיק את ירי הקסאמים, כי אז צריכים להרוג 1000. ואם זה לא מספיק, צריכים להרוג 10,000, וגם 100,000, וגם מיליון. כל זה כדי להפסיק את הקסאמים, שבכל שנות הפעלתם לא הרגו תריסר יהודים.

מה הקשר בין תפיסה "דתית" זו ובין האל, שהיה מוכן לחוס על סדום בעבור עשרה צדיקים בתוכה?

מה ההבדל בין תפיסה מוסרית זו ובין שיטת הנאצים, שהוציאו להורג 10 בני-ערובה על כל חייל גרמני שנהרג בידי המחתרת?

הדברים לא עוררו שום תגובה. לא קמה צעקה, לא מפי צאן-מרעיתו ולא בציבור הרחב. מספר הרבנים הדוגלים בגלוי בשיטות כאלה מגיע עתה למאות. רובם רבני ההתנחלויות. זוהי תפיסה דתית שצמחה באווירה המורעלת של הכיבוש, דת הכיבוש. היא מזהמת את כל הדת היהודית, בהווה ובעבר.

אין זה פלא שאיש בעל מצפון דתי, אברהם בורג, מי שהיה יו"ר הכנסת וראש הסוכנות היהודית, נתן השבוע גט לציונות, ודרש למחוק את הגדרת ישראל כמדינה יהודית.

אין עוד שום חידוש בקביעה, שהכיבוש הורס את צה"ל. היום זה כבר מתועד בדו"ח של ועדת-החקירה.

צבא אינו יכול למלא את תפקידו, כשהוא פועל עשרות שנים כמשטרה קולוניאלית. אפשר לתת שמות מושכים לכיתת-מוות - סיירת מנגו וגדוד אפרסק - אבל היא נשארת מה שהיא: מכשיר של הרג ודיכוי אכזרי.

מי שמתכנן היום איך להרוג "פעיל בכיר" במבצע נועז בקסבה של שכם, בנוסח המאפיה, לא ינהיג מחר גדוד של טנקים מול אויב מתוחכם. צבא היורה למוות במשליכי-אבנים, הרודף אחרי ילדים בסמטאות מחנה-הפליטים בלטה או המשליך פצצה של טון על בית-מגורים, אינו צבא המסוגל בן-לילה להפוך לכוח מודרני בשדה-הקרב של מלחמת אין-ברירה.

אין צורך לקרוא זאת בדו"ח וינוגרד. די להשוות את אלופי 1967, אנשים כמו יצחק רבין, ישראל טל, עזר וייצמן, דויד אלעזר ומתי פלד עם הדמויות המקבילות להם כיום. אחרי 40 שנות עבודה בזויה נגד עם חסר-מגן, אין הצבא מושך אליו עוד צעירים בעלי מחשבה מקורית ומוטיבציה גבוהה, אנשי תעוזה ותושייה. הוא מושך את הבינוניים שבבינוניים.

במלחמת ששת-הימים היה לנו צבא קטן ומתוחכם, שהגן על המדינה מתוך הגבולות הצרים של הקו הירוק, הגבולות שאבא אבן קרא להם "גבולות אושוויץ". היו דרושים לו בקושי שישה ימים כדי לגבור על ארבעה צבאות. מאז התרחבו השטחים והושגו "גבולות ביטחון" אידיאליים, הצבא גדל פי כמה, התקציבים התנפחו, ואת התוצאות ראינו במלחמת-לבנון השנייה.

מבחינה צבאית, הכיבוש הוא איום ישיר על ביטחון המדינה.

נשאר בית-המשפט. סקרי דעת-הקהל הראו שהציבור אמנם בז לכנסת ומזלזל בממשלה, אך מעריך את בית-המשפט העליון כמבצר הדמוקרטיה והוא מקור לגאווה.

בימים האחרונים התגלה לנו שזאת הייתה אשליה. ברגע שאהרון ברק פרש מבית-המשפט, מערכת המשפט כולה משתכשכת בביצה של אינטריגות, האשמות ואף השמצות הדדיות. וההשמצות אינן באות רק מפי אלמונים באתרי-האינטרנט, אלא גם מפי שר-המשפטים החדש, שנשלח על-ידי ראש-ממשלה רדוף פרשות-שחיתות.

איך זה קרה?

זה שנים חי בית-המשפט בעולם של אשליות. השופטים עצמו את עיניהם מלראות את מעשי ידיהם. בעוד שהם רואים בעצמם את מבצר הליברליזם והדמוקרטיה, הם אישרו בפועל הוצאות-להורג ללא-משפט. הם עצמו את עיניהם כאשר הפכו העינויים לשיטה שגרתית. הם בנו תלי-תילים של פלפולים כדי להוכיח שהחומה המפלצתית היא צורך בטחוני, ולהתעלם מהעובדה הגלויה-לעין שמטרתה העיקרית היא שוד של אדמות כדי להרחיב את ההתנחלויות.

כאשר פירסם בית-המשפט הבינלאומי חוות-דעת פשוטה, צלולה ולא ניתנת-להפרכה, שקבעה שהחומה סותרת בעליל את החוק הבינלאומי ואת האמנות שישראל חתומה עליהן, בית-המשפט שלנו פשוט התעלם.

בית-משפט העושה שקר בנפשו בתחום אחד אינו יכול לשמור על יושרה מוחלטת בתחום אחר. "מבצר הדמוקרטיה" נסדק, ועלול לקרוס.

ובאותה השעה מזדהם ספר-החוקים של ישראל בחוקי-חרפה גזעניים, החל בחוק המונע מאזרח ישראלי לחיות בישראל עם אשתו הפלסטינית, וכלה בהצעת-החוק שאושר השבוע בקריאה טרומית, שמאפשר לשמונים ח"כים להדיח מהכנסת ח"כ המתבטא בכנסת ומחוץ לה נגד שר או קצין בכיר.

יש להכיר בעובדה: 40 שנות כיבוש שינו את פני המדינה עד ללא-הכר.

זה ניכר בכל תחומי החיים. הנגע פשט בכולם.

צעירים וצעירות בני 18, גם כאלה שזכו לחינוך מוסרי מידי הורים הגונים, מתגייסים לצבא, נכנסים למסלול הברוטאלי של יחידותיהם ומקבלים אינדוקטרינציה המצדיקה כל מעשה-נבלה נגד ערבים. רק מעטים ומיוחדים עומדים בלחץ. כעבור שלוש שנים הרוב יוצאים מהצבא כגברים קשוחים, קהי-חושים. הברוטאליות ברחוב הישראלי, ההרג השגרתי מסביב למועדוני-הנוער, ריבוי מעשי-אונס והאלימות במשפחה - כל אלה הושפעו ללא ספק מהמציאות היומיומית של הכיבוש. הרי מדובר באותם האנשים.

אותם השוטרים הנשלחים לחברון ולמחסום חווארה, המתייחסים לתושבים שם כאל יצורים נחותים, נוהגים בסדיזם או מחפים על הסדיזם של חבריהם - חוזרים למחרת היום לשרת בתל-אביב, בחיפה ובשפרעם. האם יהפכו בן-לילה, ובאורח פלא, למשרתי-ציבור בחברה דמוקרטית?

זה שנים רגילים שרותי הביטחון, המשטרה והצבא לשקר בכל הנוגע לאירועים בשטחים הכבושים. השקר הפך לשיגרה. כמעט אין עוד עיתונאי בעולם המקבל את ההודעות האלה ללא בדיקה. וכאשר מתרגלים לשקר בתחום אחד, אי-אפשר לעצור את השקרנות שם. שקרני הצבא, המשטרה ושאר השירותים התרגלו לשקר גם בעניינים אחרים.

ב"שטחים" חוגגת השחיתות. קציני הממשל הצבאי פושטים את מדיהם, מתקשרים עם מושחתים מקומיים ועושים עסקים חשוכים. אילי-הון מעורבים בעסקים מפוקפקים כאלה. אין זו, כמובן, הסיבה היחידה לחגיגת השחיתות במדינה - אבל זה בוודאי גורם מסייע.

הכיבוש יוצר ריקבון, והריקבון הזה חודר לכל נקבוביות הגוף הלאומי.

אחרי 40 שנה אין עוד שום דמיון בין מדינת ישראל כפי שהיא ובין המדינה שעמדה לנגד עיני המייסדים: מדינה שהיא דוגמה לעולם מבחינת הצדק החברתי, היחס למיעוטים והשלום עם שכנותיה. המייסדים חלמו על חברה מודרנית, נאורה, חילונית, ליברלית, מתקדמת מבחינה סוציאלית, משגשגת מבחינה כלכלית לטובת כל אזרחיה. המציאות, כידוע, שונה מאוד-מאוד.

נכון, אי-אפשר להאשים את הכיבוש בכול. גם לפני 1967 הייתה המדינה הצעירה רחוקה משלמות. אך הייתה לציבור התחושה שזהו מצב זמני. שאפשר לתקן ולשפר. שיש דין ויש דיין. כאשר הפכה הרפובליקה הישראלית לאימפריה קולוניאלית, חלה ההידרדרות הדרמטית במצב.

בתום מלחמת ששת-הימים הריע לנו העולם כולו. דויד הקטן והאמיץ ניצח את גוליית. עכשיו אנחנו מצטיירים כגוליית רשע ואכזרי.

החרם שהכריזו גופים שונים בעולם על מדינת-ישראל צריך להדליק אור אדום. תומאס ג'פרסון קבע במגילת-העצמאות האמריקאית שכל מדינה חייבת לנהוג תוך "מתן כבוד הגון לדעת האנושות." זאת לא הייתה רק מצווה מוסרית, אלא גם תבונה מעשית. הכיבוש המתמשך, המפר את החוק הבינלאומי, הוא סטירת-לחי לדעת האנושות הנאורה.

זה עשרות שנים רואים מאות מיליוני אדם כמעט מדי יום את מדינת-ישראל, - שיש ממנה ציפיות אחרות מאשר מסודאן ומקונגו - בדמות חיילי כיבוש, חמושים מכף רגל עד ראש, רודים באוכלוסיה הכבושה. יש לזה השפעה מצטברת, המתגלה עכשיו.

אפשר לזלזל בדעת האנושות, בנוסח "כמה אוגדות יש לאפיפיור". אבל זהו זלזול אווילי. יש לדעת-הקהל העולמית אלף ואחת דרכים להתבטא במעשים. היא משפיעה על עמדת הממשלות, המוסדות והחברה האזרחית. ניסיונות החרם הם רק סנונית ראשונה.

אבל מעבר לכל הרעות שהביא הכיבוש על ישראל, מבית ומחוץ, יש דבר אחד הנוגע לכל אחד מאיתנו. לכל אדם הזכות להתגאות במדינה שלו. הכיבוש גוזל את הזכות הזאת מכולנו.

ביום שנה ה-40 לכיבוש ירושלים המזרחית ביקשה תחנת-שידור זרה לראיין אותי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. הלכנו בוויא דולורוזה, נתיב הייסורים של ישו. הרחוב היה כמעט ריק. בעלי-חנויות מיואשים של עתיקות, שטיחים יקרים ומזכרות, שעמדו בפתח חנויותיהם הריקות מקונים, ניסו למשוך אותנו פנימה.

מדי פעם עברה ברחוב קבוצה קטנה של תיירים. לכול קבוצה היו צמודים ארבעה מאבטחים ישראליים, בסרבלים לבנים, שניים מלפנים ושניים מאחור. כל אחד מהם החזיק בידו אקדח שלוף, האצבע על ההדק, מוכנים לירי באלפית של שנייה. כך הם הלכו ברחוב.

זוהי תמונת "ירושלים שאוחדה לה יחדיו, בירת ישראל לנצח נצחים", 40 שנה אחרי "השחרור".