ברגע הזה נמצא המשא-ומתן על חילופי-שבויים בעיצומו. אפשר לוותר על השימוש במילים "משא ומתן". המילים "מקח וממכר" מתאימות יותר. אפשר גם להשתמש בצירוף-מילים מכוער יותר: "מסחר בבני-אדם".

העסקה המתוכננת נוגעת לבני-אדם חיים. הם הפכו לסחורה, שפקידים משני הצדדים מתמקחים על גורלם, כאילו היו חלקת-שדה או משלוח פירות. בעיני עצמם ובעיני בני-זוגם, הוריהם וילדיהם, הם לא סחורה. הם החיים עצמם.

מייד אחרי חתימת הסכם-אוסלו בספטמבר 1993, פנה "גוש שלום" לראש-הממשלה, יצחק רבין, והציע פומבית לשחרר מיד את כל האסירים הפלסטיניים.

ההיגיון היה פשוט: האסירים הם שבויי-מלחמה. הם עשו מה שעשו בשליחות עמם, בדיוק כמו החיילים שלנו. האנשים ששלחו אותם הם ראשי "ארגון השחרור הפלסטיני" (אש"ף) שאיתם חתמנו זה עתה הסכם מרחיק-לכת. האם יש היגיון בחתימת הסכם עם המפקדים, בעוד שפקודיהם ממשיכים להישאר בכלא?

כאשר עושים שלום, שבויי-המלחמה אמורים להשתחרר. במקרה שלנו, אין זו רק מחווה הומאנית, אלא גם מעשה חכם. האסירים האלה באים מכל הערים והכפרים. שליחתם הביתה הייתה מביאה להתפרצות של שמחה בכל השטחים הפלסטיניים. אין כמעט משפחה פלסטינית שאין לה קרוב בכלא.

אם רוצים שההסכם לא יישאר פיסת-נייר בלבד, אלא שיתמלא בתוכן ובחיים - אין מעשה נבון יותר מאשר זה.

למרבה הצער, רבין לא שעה להצעתנו. היו לו לרבין מעלות רבות, אך הוא היה אדם די סגור, חסר-דמיון וחסר-מעוף. הוא היה שבוי בתפיסות ביטחוניות צרות. האסירים היו בעיניו סחורה שניתן להשתמש בה כדי להשיג משהו. אמנם, הוא עצמו היה במשך זמן-מה אסיר במחנה-מעצר בריטי, אך כרבים אחרים לא היה מסוגל להסיק לקחים מניסיונו ולהחיל אותם על הפלסטינים.

ראינו בכך עניין גורלי לגבי עתיד מאמצי-השלום. יחד עם פייצל חוסייני, המנהיג הנערץ והבלתי-נשכח של הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, ערכנו הפגנה מול כלא ג'ניד בשכם. הייתה זאת ההפגנה הישראלית-פלסטינית המשותפת הגדולה ביותר מאז ועד היום. יותר מרבבת מפגינים התכנסו מול הכלא.

לשווא. האסירים לא שוחררו.

עברו כמעט 14 שנים, ושום דבר לא השתנה. אסירים שוחררו אחרי שריצו את עונשם, אחרים תפסו את מקומם. מדי לילה חוטפים כוחות צה"ל "מבוקשים" פלסטיניים חדשים.

בכל עת כלואים בישראל כ-10,000 אסירים ואסירות פלסטיניים, בני כל הגילים, החל בקטינים וכלה בזקנים.

כל הממשלות שלנו התייחסו אליהם כאל סחורה. וסחורה לא מוסרים בחינם. לסחורה יש מחיר. פעמים רבות הוצע לשחרר כמה אסירים כ"מחווה" לאבו-מאזן, כדי לחזק את מעמדו מול חמאס. כל ההצעות האלה נדחו על-ידי אריאל שרון ואהוד אולמרט.

עכשיו מתנגדים שירותי-הביטחון לביצוע עסקת-חילופין לשחרור גלעד שליט. ולא מפני שהיחס של 1400 תמורת 1 מרתיע אותם. חייל ישראלי בהחלט שווה בעיניהם 1400 "מחבלים". אבל יש בפיהם נימוקים כבדי-משקל: אם משחררים אסירים תמורת חייל "חטוף", זה יעודד את ה"מחבלים" לחטוף חיילים נוספים, לאותה מטרה. הגיוני.

לפחות חלק מהאסירים שישוחררו יחזרו לארגוניהם ולפעילותם, וזה יגרום לשפיכות-דמים נוספת. חיילי צה"ל יצטרכו לסכן את חייהם, כדי לאסור אותם מחדש.

ויש גם הנימוק שאין מזכירים אותו: כמה ממשפחות קורבנות הפיגועים, המאורגנים בקבוצות-לחץ קולניות בעלות אופי ימני-קיצוני, יקימו המולה גדולה. איך תעמוד ממשלה עלובה, חסרת יוקרה, מול הלחץ הזה?

מול כל אחד מהנימוקים האלה עומד נימוק נגדי.

אי-שחרור האסירים מהווה תמריץ תמידי לארגוני "המחבלים" לצאת ו"לחטוף" חיילים נוספים. הרי כבר הוכח שאין שום דרך אחרת לשכנע אותנו לשחרר שבויים. מה גם שפעולות כאלה יהיו תמיד פופולריות בציבור הפלסטיני, שבו יש רבבות משפחות המצפות לשחרור יקיריהן.

מבחינה צבאית, יש עוד נימוק חזק: "לא משאירים פצועים בשדה". זהו אחד מעמודי-התווך של המוראל הצה"לי. כל חייל צריך לדעת שאם ייפול בשבי, צה"ל יעשה את הכול, ללא הגבלה, כדי לשחרר אותו. אם תישבר אמונה זו, איך לא תיפגע נכונות החיילים להסתכן בקרב?

חוץ מזה, הוכח שחלק גדול מן האסירים הפלסטינים המשוחררים אינם חוזרים למעגל הלחימה. הניסיון הוכיח שאחרי השנים במעצר הם רוצים לחיות בשקט ולהקדיש את זמנם לילדיהם. הם מהווים דווקא יסוד ממתן בסביבתם.

ואשר לתאוות הנקם של המשפחות "קרבנות הטרור" - אוי לממשלה הנכנעת לרגשות כאלה, הקיימים בשני הצדדים.

הנימוק הפוליטי הוא דו-צדדי. יש לחץ מצד "קורבנות הטרור" - אבל יש לחץ חזק עוד יותר של משפחת השבוי.

ביהדות יש המצווה הקרויה "פדיון שבויים". היא נובעת מן ההוויה של עדה נרדפת, המפוזרת בעולם. כל יהודי חייב להביא כל קורבן ולשלם כל מחיר כדי לשחרר יהודי אחר מהשבי. אם שודדי-ים תורכיים לכדו יהודי מאנגליה, יהודי איסטנבול היו משלמים את דמי-הכופר כדי לשחררו. גם בישראל של ימינו, המוסר הזה תקף.

כינוסים ועצרות נערכים עכשיו למען שחרור גלעד שליט. לא נאמר בהם בפה מלא שמטרתם היא להפעיל לחץ על אולמרט כדי שיסכים לעסקת החליפין. אבל מכיוון שאין כל דרך מעשית אחרת להביא לשחרור שליט בעודו בחיים, זוהי המשמעות בפועל.

אין לקנא בחברי הממשלה, המוצאים את עצמם במצב הזה. מול שתי אופציות רעות, הנטייה הטבעית של פוליטיקאי כמו אולמרט הוא לא להחליט בכלל ולמשוך את הדברים. אבל גם האופציה הזאת רעה, ויש לה מחיר פוליטי כבר.

הנימוק הרגשי החזק ביותר בפי מתנגדי החליפין הוא שהפלסטינים דורשים את שחרורם של אסירים שיש להם "דם על הידיים". כאשר משמיעים אצלנו את המלים "דם יהודי" - צמד מילים החביב במיוחד על הימין - גם רבים בשמאל משתתקים.

אבל זהו נימוק אווילי, וגם שקרי.

במינוח של שירותי-הביטחון, ההגדרה הזאת אינה חלה רק על מי שהשתתף בעצמו בפעולה שבה נהרגו ישראלים, אלא גם על כל מי שהגו את המעשה, נתנו את הפקודה, ארגנו את הפעולה ועזרו לביצועה - הכינו את הנשק, הסיעו את המבצעים, ועוד.

לפי הגדרה זו, כמעט כל חיילי צה"ל וקציניו יש להם "דם על הידיים".

מי שהרג ופצע ישראלים - האם הוא שונה מאיתנו, חיילי צה"ל בעבר ובהווה? כשהייתי חייל במלחמת 1948, שבה נספו רבבות אזרחים, לוחמים וחיילים משני הצדדים, הייתי מקלען בפלוגת "שועלי שמעון". יריתי אלפי כדורים, אולי רבבות. זה היה לרוב בלילות, ולא ראיתי אם פגעתי במישהו, ואם כן - במי. האם יש לי דם על הידיים?

הטענה הרשמית היא שהאסירים אינם חיילים, ולכן אינם שבויי מלחמה. הם פושעים רגילים, רוצחים ועוזרי-רוצחים.

אין זו טענה מקורית. כל המשטרים הקולוניאליים בהיסטוריה טענו כך. שום שלטון זר, שלחם בהתקוממות העם המדוכא, לא הכיר מעולם בלוחמי האויב כבלוחמים. הצרפתים לא הכירו בלוחמי-השחרור האלג'ירים, האמריקאים אינם מכירים בלוחמי-השחרור העיראקיים והאפגניים (כולם טרוריסטים, שמותר לענותם ולהחזיקם במחנות-מעצר נתעבים), משטר-האפארטהייד התייחס אל נלסון מנדלה וחבריו כאל פושעים, וכך התייחסו גם הבריטים למהטמה גנדי בהודו וללוחמי המחתרת העברית בארץ. באירלנד תלו הבריטים את אנשי המחתרת, ויש על כך שירים מרגשים ("יירו בי כבחייל אירי / אל תתלו אותי ככלב!"

הפיקציה כאילו לוחמי-שחרור הם פושעים פליליים דרושה לקיומו של משטר קולוניאלי, כדי להקל על החייל לירות באנשים. מובן שזהו עיוות גמור. פושע פלילי פועל לטובת עצמו. לוחם-שחרור או "מחבל", כמו כל חייל, מאמין שהוא מקריב את עצמו למען מולדתו.

אחד הפרדוקסים של המצב הוא שממשלת ישראל נושאת ונותנת עם אנשים שישבו בעצמם בכלא הישראלי. כשמנהיגינו מדברים על הצורך לחזק את היסודות הפלסטיניים "המתונים" - הכוונה היא בעיקר אליהם.

זוהי תופעה פלסטינית, שאיני בטוח שיש לה אח ורע בארצות כבושות אחרות. אנשים שישבו חמש, עשר ואף עשרים שנה בכלא הישראלי, ושיש להם כל הסיבות לשנוא אותנו שנאת-מוות, מוכנים לקיים קשרים עם ישראלים.

מכיוון שהתיידדתי עם כמה מהאנשים האלה, ואחדים מהם אף הפכו לידידיי בנפש, תהיתי לא-פעם על התופעה הזאת.

בכינוסים פוליטיים בחוץ-לארץ פגשתי פעילים איריים. אחרי כמה כוסות בירה הם גילו לי שאין להם תענוג גדול יותר מאשר להרוג אנגלים. נזכרתי במילים של נתן אלתרמן: "תן לי שנאה אפורה כשק" (נגד הנאצים). אחרי מאות שנים של דיכוי, כך הם הרגישו.

ידידיי הפלסטיניים שונאים, כמובן, את הכיבוש הישראלי. אבל הם לא שונאים את כל הישראלים באשר הם. בכלא למדו רובם עברית טובה, והם הקשיבו, קראו וצפו בתקשורת הישראלית. הם ידעו שיש כל מיני ישראלים, כשם שיש כל מיני פלסטינים. הדמוקרטיה הישראלית, המאפשרת לחברי-הכנסת להשמיץ בגלוי את ראש-ממשלתם, עשתה עליהם רושם עז. כאשר ממשלת-ישראל גילתה נכונות לשאת ולתת עם פלסטינים, היא מצאה באסירים המשוחררים האלה את השותפים הטובים ביותר.

זה נכון גם לגבי האסירים האמורים להשתחרר עכשיו. אם ישוחרר מרוואן ברגותי, הוא יהיה שותף טבעי לכל פעולה למען השלום.

תהיה לי שמחה גדולה לברך בקרוב גם אותו וגם את גלעד שליט עם צאתם לחופשי.