קונדוליסה רייס באה ארצה כדי ללמד את אולמרט, אחת ולתמיד, מי הבוס כאן. נשיא ארצות-הברית רוצה לעשות סדר במזרח התיכון, ועל ממשלת ישראל לקבל את הדין. אחרת...

כעבור יומיים לא נותר דבר מהאיום. אהוד אולמרט פשוט סירב. ומה קרה? כלום לא קרה. הפנתרית האימתנית חזרה הביתה, זנבה בין רגליה.

מועמד קדאפי, שילוב ייחודי של דיקטטור וקומיקאי, חילק מחמאות לחביבתו, "האפריקאית שחומת-העור", וגילה שהוא מחבב אותה. די היה בתנועה של אצבעה, אמר, כדי שראשי כל שרותי-הביטחון בעולם הערבי, שהם השליטים האמיתיים במדינותיהם, ירוצו אליה. אבל גם קדאפי לא טען שהיא הכניעה את ישראל.

יוליוס קיסר דיווח, כידוע, לסנאט הרומאי: "באתי. ראיתי. ניצחתי." קונדוליסה יכלה לדווח לסנאט האמריקאי: "באתי. ראיתי. גורשתי." על-ידי מי? על-ידי ראש-ממשלה ישראלי כושל, ששיעור-האהדה שלו בבית קרוב לאפס, ושכמעט איש אינו מאמין שיחזיק מעמד עד סוף השנה.

בוויכוח המתמשך על מי מכשכש במי - הכלב בזנב או הזנב בכלב - נרשם הישג לטוענים כי הזנב מקשקש בכלב. בסיבוב שנגמר זה עתה, ישראל כופפה את ארצות-הברית.

הסיבוב הזה התחיל כאשר הנשיא בוש החליט, כנראה, "לפנות את הסיפון לפעולה" (כפי שאומרים בחיל-הים המלכותי הבריטי). ארצות-הברית מתכוננת למלחמה באיראן. לשם כך עליה לשים קץ לאנדרלמוסיה הרצחנית בעיראק, לאחד את גוש המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות ולמצוא פיתרון לבעיה הפלסטינית.

בהתחלה הכול פעל כראוי. מנהיגי כל המדינות הערביות (מלבד קדאפי, הנעדר הבלתי-נמנע) כונסו בועידת-פסגה בריאד. מלך סעודיה התפייס עם בשאר אל-אסד הסורי. אבו-מאזן הביא עימו את איסמאעיל האניה, כדי לשלב אותו בתהליך. גם אמיל לאחוד, נשיא לבנון, המקורב לסוריה ולחיזבאללה, תפס את מקומו ליד השולחן העגול.

העולם הערבי המאוחד העלה מחדש את תוכנית-השלום של מלך סעודיה, המבטיחה לישראל הכרה, שלום ונורמליזציה עם כל העולם הערבי, תמורת הנסיגה לגבולות ה-4 ביוני 1967. התוכנית אמנם משלמת מס-שפתיים לפיתרון צודק של בעיית הפליטים (ואיך אפשר שלא?) אך קובעת חד-משמעית שכל פיתרון תלוי בהסכמת ישראל.

אילו הציע לנו העולם הערבי את התוכנית הזאת ב-3 ביוני 1967, היינו נושאים את עינינו השמיימה, מדליקים נרות ומשמיעים את הברכה היהודית העתיקה: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה."

אבל השבוע, איש לא הדליק ולא בירך את ריבון-העולמים על הצעת-השלום הערבית. להפך, אהוד אולמרט וחבריו שברו לעצמם את הראש איך לצאת מהמלכודת הזאת. מכיוון שלא מצאו עילה משכנעת, הם טענו שאי-אפשר לקבל הצעה המעלה את החלטת האו"ם בעניין הפליטים. רוב התקשורת הישראלית, המודרכת על-ידי דוברי אולמרט, לא הזכירה שלפי ההצעה הערבית תלוי הפיתרון בהסכמת ישראל.

בקיצור: "ניאט"!

זה היה הרגע הגדול, שבו היה המכבש האמריקאי הגדול אמור להתחיל לנוע. אחרי הכול, אינטרס לאומי אמריקאי חיוני היה מונח על כף המאזניים.

כל המנהיגים הערביים הכפופים לארצות-הברית זעקו שאי-אפשר להם לתמוך באמריקאים כנדרש, כל עוד מורסת הכיבוש מעלה מוגלה. איך יכולים מלך סעודיה או נשיא מצריים להלהיב את המוניהם למלחמה באיראן, כאשר הם ונתיניהם רואים בתחנת אל-ג'זירה, בוקר צהריים וערב, את התמונה הנוראה של הכלב הצה"לי נועץ את שיניו בבשרה של זקנה ערביה ואינו מרפה?

קונדוליסה קבעה פגישה מכרעת עם אולמרט והתכוננה להגיש לו אולטימטום. אבל ההוראה מהבית הלבן הייתה, כנראה, הפוכה: עזבי ובואי הביתה.

מסתבר שהנשיא בוש חלש אף מאהוד אולמרט. בשני בתי-הקונגרס נחל תבוסה צורבת בעניין עיראק. לציבור האמריקאי אין חשק לעוד מלחמה, והפעם נגד מדינה מאוחדת ונחושה הרבה יותר מעיראק. במצב פוליטי כזה לא היה לו שום חשק להיכנס לעימות חזיתי עם השדולה הפרו-ישראלית, היהודית והנוצרית.

שני הפרופסורים, סטפן וולט וג'ון מירסהיימר, ניצחו בסיבוב זה. בהתנגשות בין האינטרס הלאומי האמריקאי לבין ממשלת ישראל ואוהדיה בארצות-הברית, הצד הישראלי ניצח.

המכבש לא כבש. קונדוליסה הלכה לאולמרט וישבה איתו שלוש שעות. הודעת-הסיום שלה דמתה יותר לגירגור של חתולת-בית מאשר לקולה של חית-טרף.

והציבור הישראלי? הציבור שעוד הזדמנות היסטורית חולפת ומוחמצת לעיניו?

אין שום ספק שרוב עצום בציבור היה תומך באולמרט, אילו הכריז שהוא מקבל את היוזמה הערבית. אך רק מיעוט קטן מוכן להתקומם נגד אולמרט, כשאינו עושה זאת.

בציבור הזה נמצאים גם קורבנות המלחמות הבאות, הוריהם וילדיהם. האם יתכן שלא איכפת להם? האם זה לא נוגע להם?

הציבור הזה אינו מתרגש. אינו מתמרמר. אינו מרים את קולו. אינו מפגין.

תנועת "שלום עכשיו" קראה השבוע להפגנה כדי לדרוש מאולמרט להיענות ליוזמת הפסגה הערבית. ההפגנה נערכה ליד מעונו של ראש-הממשלה, והמארגנים הביאו את דגלי כל המדינות הערביות, ובכללם דגל פלסטין. זה היה מחזה מרנין למי שזוכר שלפני 20 שנה גורשו פעילים מהפגנת "שלום עכשיו" מפני שנשאו דגל פלסטיני קטן.

כמה באו? להפגנת התנועה שגייסה פעם את 400 אלף המפגינים המיתולוגיים אחרי טבח סברה ושתילה באו (אמנם ביום עבודה) כ-250 איש. גרוע מזה: לא "הארץ" ולא שום עיתון אחר הזכיר את ההפגנה הססגונית הזאת ולוא במילה אחת, שום ערוץ-טלוויזיה לא הראה אותה. חוץ מאל-ג'זירה.

מה מקור האדישות הזאת? פאטאליזם? אכזבות העבר? אי-האמון בממשלה ו/או בערבים?

אין ספק: דרוש משהו דרמטי כדי לזעזע את הציבור הזה. אחד הפרשנים הציע שמלך סעודיה יחקה את אנוור סאדאת ויבוא לירושלים, ינאם בכנסת ויפנה במישרין אל הציבור הישראלי. אבל סאדאת הכריז על ביקורו ההיסטורי רק אחרי שמשה דיין הודיע, בשיחות חשאיות במרוקו, שמנחם בגין מוכן להחזיר את כל חצי-האי סיני. אולמרט אינו מבטיח דבר.

האם אולמרט הגיב? בוודאי. הרי אי-אפשר שלא להגיב בכלל.

הוא הכריז שהוא מוכן להיפגש עם מלך סעודיה. באוזני אנשים תמימים במיאמי זה בוודאי נשמע מבטיח. ראש ממשלת ישראל מוכן להיפגש עם ראשי המדינות הערביות. יפה מצידו. ממש יפה.

למעשה זהו גימיק ישן של ממשלות ישראל, עוד מימי דויד בן-גוריון. פגישה עם ראש המדינה הערבית החשובה ביותר פירושה נורמליזציה, והנורמליזציה היא הדרישה הישראלית העיקרית. כלומר, ישראל משיגה את היעד העיקרי שלה מבלי לתת שום דבר בתמורה. מובן ששום מנהיג ערבי לא נופל למלכודת הזאת.

מיד אחר-כך הכריז אולמרט ששום מאחז לא יפורק, עד שהפלסטינים "יילחמו בטרור". גם לזה יש רקע היסטורי: כאשר הסכים הנשיא בוש להכיר ב"מרכזי אוכלוסייה" ישראליים - כלומר, בהתנחלויות הגדולות שהוקמו בשטחים הפלסטיניים הכבושים בניגוד גמור לדרישת האמריקאים - התחייב אריאל שרון לפרק את כל ההתנחלויות שהוקמו מאז שהגיע לשלטון, בראשית 2001. גם לפי החוק הישראלי, כל ההתנחלויות האלה ("המאחזים") הם בלתי-חוקיים.

התחייבות זו נכללה גם ב"מפת הדרכים" האומללה. בשלב הראשון היה על ישראל לפרק את כל המאחזים האלה, ובד בבד היה על הפלסטינים לפרוק את הנשק מעל הארגונים שלהם.

עמיר פרץ, האחראי לנושא זה כשר הביטחון, הכריז שוב ושוב שהוא מתחיל או-טו-טו בפירוק המאחזים. בפועל לא פורק אפילו מאחז אחד. עכשיו הודיע אולמרט שעל הפלסטינים לפני הכול "להילחם בטרור", ורק אחר-כך תחליט הממשלה מה לעשות במאחזים.

במלים אחרות: שום מאחז לא יפורק.

כך הולך ונסגר "חלון ההזדמנויות". (זהו ביטוי אמריקאי מטופש למדי. הרי חלון הוא פתח שדרכו מסתכלים בנעשה בחוץ, אך לא עוברים דרכו כדי לעשות משהו. לשם כך יש דלת.)

לקראת חג הפסח השתפך אולמרט בכל כלי-התקשורת.

בעיתון הנפוץ ביותר הופיעה כותרת ראשית סנסציונית: "אולמרט: תוך חמש שנים נוכל להגיע לשלום"!

מה, באמת? חמש שנים? ב-1993 חתמנו על הסכם אוסלו, שבו נקבע שתוך חמש שנים יקום שלום-הקבע בין ישראל והעם הפלסטיני. מאז חלפו 13 וחצי שנים, ואפילו המשא-ומתן לא התחיל.

נראה ש"חמש השנים" דומות ל"אופק המדיני" של קונדוליסה: ככל שמתקרבים למועד, כך הוא מתרחק.