והאמת, כפי שעולה מעדותו של ראש-הממשלה בוועדת וינוגרד שהודלפה שלשום לתקשורת, היא שהמלחמה לא הייתה תגובה ספונטנית על חטיפת שני החיילים, אלא מלחמה שתוכננה הרבה זמן מראש. (אמרנו זאת כבר ביום הראשון של המלחמה.)

אולמרט סיפר לוועדה שמייד עם היכנסו לתפקידו כממלא-מקום ראש-הממשלה, בינואר 2006, הוא דן עם ראשי הצבא על המתרחש בגבול הצפוני. עד אז עמדה בתוקפה החלטתו של אריאל שרון, ההגיונית לשיטתו, שלא להגיב בכוח על התגרויות בגבול הצפון, כדי לאפשר לצה"ל להתרכז במלחמתו בפלסטינים. אלא שמדיניות זו (שנקראה "הכלה") איפשרה לחיזבאללה לצבור כמות גדולה של טילים מכל הסוגים. אולמרט החליט לשנות את המדיניות.

הצבא הכין תוכנית בת שני מרכיבים: פעולה על הקרקע כדי להשמיד את חיזבאללה, והתקפה אווירית, שהייתה אמורה להרוס את התשתיות בלבנון, כדי ללחוץ על הלבנונים שילחצו על חיזבאללה. כפי שאמר הרמטכ"ל, דן חלוץ, איש חיל-האוויר, עם פרוץ המלחמה: "להסיג את לבנון עשרים שנה אחורה." (שאיפה די צנועה, לעומת זו של עמיתו האמריקאי, שאמר בשעתו שצריך "להפציץ את ויאט-נאם חזרה לתקופת-האבן.") חוץ מזה היה חיל-האוויר צריך להשמיד את מצבור הטילים של חיזבאללה.

אבל לא מקובל עכשיו, סתם ככה, להתקיף מדינה זרה בלי עילה. כבר במלחמת-לבנון הראשונה דרשו האמריקאים שישראל לא תתקוף בלי פרובוקציה ברורה, שתשכנע את העולם בצדקת המלחמה. נמצאה אז ברגע הנכון עילה טובה: ניסיון ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בלונדון. הפעם נקבע מראש שחטיפת חיילים תשמש כעילה.

ציניקן יכול לטעון שהחלטה זו הפכה את חיילי צה"ל לפיתיון. היה ידוע שחיזבאללה מוכן תמיד לחטוף חיילים, כדי לבצע חילופי שבויים. הסיורים הקבועים של צה"ל לאורך גדר הגבול שימשו ממש פיתוי לחיזבאללה לנסות ולבצע את זממו.

חטיפת החייל גלעד שליט על-ידי פלסטינים ליד גדר הגבול בעזה הדליקה בישראל נורה אדומה. אולמרט אמר בעדותו שמאותו הרגע הוא היה משוכנע לגמרי שחיזבאללה עומד לנסות ולבצע פעולה דומה.

יתכן שראש-הממשלה היה צריך לקרוא אז לרמטכ"ל ולהורות לו להפסיק את הסיורים לאורך הגבול הצפוני, או לתגבר את הסיורים בצורה שתרתיע את חיזבאללה. זה לא נעשה. אנשי הסיור האומלל יצאו לדרכם כאילו היה זה טיול.

אותו ציניקן עלול לטעון שאולמרט וראשי-הצבא היו מעוניינים בעילה לביצוע תוכנית המלחמה שלהם. הרי ברור שצ'יק-צ'ק משחררים את החטופים. אבל, כפי שנאמר, "ארור החושב עוון".

על כל פנים, חיזבאללה תקף, שני חיילים נפלו בשבי, ותוכנית המלחמה אמורה הייתה להתגלגל בצורה חלקה. אבל זה לא קרה. המלחמה אכן פרצה, כמתוכן, אך מכאן והלאה שום דבר לא קרה כמתוכנן. ההתייעצויות היו חפוזות, ההחלטות היו מבולבלות, המיבצעים הסתבכו ללא תקנה. התוכנית, מסתבר, לא הייתה עדיין גמורה ומאושרת. חסר לה "תיקוף".

ועדת וינוגרד אמורה להציג שאלות נוקבות: אם המלחמה תוכננה זמן כה רב מראש, איך זה שצה"ל לא היה מוכן למלחמה? איך זה שתקציב הביטחון קוצץ זמן קצר לפני המלחמה? שמחסני החירום היו ריקים? איך זה שכוחות המילואים, שהיו אמורים לבצע את הפעולה על הקרקע, גויסו רק כעבור זמן? איך זה שגם כאשר הוכנסו לפעולה, הם קיבלו פקודות מבולבלות וסותרות?

התמונה שמתקבלת: גם אולמרט גם ראשי הצבא לקו בחוסר-כישרון ובחוסר-יכולת משוועים. ונוסף על כל אלה הם לא הבינו גם את המציאות הבינלאומית.

חסן נסראללה הודה בפה מלא שהוא טעה. שהוא לא הבין כי חל שינוי בישראל: במקום שרון, סוס-המלחמה הוותיק שלא חיפש אקשן בצפון, בא איש חדש, חסר ניסיון, שהיה ממש רעב למלחמה. נסראללה התכוון לעוד סיבוב של הסיפור הרגיל: חטיפת כמה חיילים וחילופי שבויים. במקום זה פרצה מלחמה גדולה.

אבל אהוד אולמרט טעה, לעומת זאת, הרבה יותר. הוא היה בטוח שארצות-הברית תיתן לו את ברכת-הדרך ותאפשר לו להשתולל בלבנון כאוות-נפשו. אבל האינטרסים האמריקאיים, מה לעשות, השתנו.

בלבנון קמה ממשלה בראשות פואד סיניורה, שאיחדה את כל הכוחות הפרו-אמריקאיים. היא מבצעת נאמנה את הוראות וושינגטון, גירשה את הסורים ותמכה בחקירת רצח חרירי. אותה חקירה שהייתה אמורה לספק לאמריקאים את העילה לפעולה מאסיבית נגד סוריה.

כפי שהדליפו אנשי אולמרט, התקשרה אליו קונדוליסה רייס מיד עם פרוץ המלחמה ומסרה לו את ההוראות המעודכנות של וושינגטון: בהחלט רצוי שישראל תנחית מכה ניצחת על חיזבאללה, המתנגד לסיניורה, אבל אסור בהחלט לעשות דברים המזיקים לסיניורה. לדוגמה: אסור בהחלט להפציץ את התשתיות הלבנוניות שמחוץ לתחום חיזבאללה.

זה שיבש לחלוטין את תוכניות המטכ"ל. התפיסה הייתה שאם תיפגע האוכלוסייה האזרחית בלבנון אנושות, היא תלחץ על הממשלה שלה לפעול בצורה נחרצת נגד חיזבאללה, עד כדי חיסול הארגון או פירוקו מנשקו. ספק רב אם זה היה מצליח, אילו בוצעה התוכנית. אבל בגלל ההתערבות האמריקאית, היא כלל לא בוצעה.

במקום ההפצצה המאסיבית, שאמורה הייתה להרוס את המפעלים החיוניים בלבנון, נאלץ חלוץ להסתפק בהפצצת הכבישים והגשרים המשרתים את חיזבאללה והאוכלוסייה השיעית, יחד עם דרכי-האספקה שבהן זרם הנשק הסורי לחיזבאללה. אמנם נגרם הרס רב, אך לא במידה שגרמה ללבנון לכרוע ברך. חוץ מזה הצליח אמנם חיל-האוויר להשמיד גם חלק מהטילים ארוכי-הטווח, אך הטילים קצרי-הטווח לא נפגעו, ודווקא אלה הפכו את החיים בצפון ישראל לגיהינום.

על הקרקע השתבשה הפעולה עוד יותר. רק ב-48 השעות האחרונות, כאשר כבר היה ברור שהפסקת-האש עומדת להיכנס לתוקפה, החלה מתקפה רצינית, שבה נפלו 33 חיילים ישראליים. לשם מה? אולמרט טען בעדותו שזה היה דרוש כדי לשנות את נוסח החלטת האו"ם לטובת ישראל. היום כבר ידוע (כפי שאמרנו מלכתחילה) ששינויים אלה היו חסרי-ערך ונשארו על גבי הנייר.

ההתערבות של קונדוליסה רייס בניהול המלחמה מעניינת גם מבחינה אחרת. היא מטילה אור על השאלה המעסיקה את המומחים זמן רב: האם ביחסים שבין ארצות-הברית לישראל גוברים האינטרסים הישראליים על האמריקאיים, או להיפך?

הוויכוח הזה הגיע לשיאו כאשר שני הפרופסורים האמריקאיים, ג'ון מרסהיימר וסטפן וולט, פרסמו מחקר שלפיו ישראל כופה על ארצות-הברית מדיניות המנוגדת לאינטרסים הלאומיים האמריקאיים. מסקנה זו נדחתה על-ידי רבים, המאמינים שההפך נכון: ישראל אינה אלא בורג קטן במכונת האימפריה האמריקאית. (הרשיתי לעצמי לטעון ששתי התפיסות נכונות: הכלב האמריקאי מכשכש בזנב הישראלי, והזנב הישראלי מכשכש בכלב האמריקאי.)

כאשר קונדוליסה רייס עודדה את ישראל לצאת למלחמה אך הטילה וטו על חלק חיוני של תוכנית-המלחמה, היא כאילו קבעה ששני הפרופסורים אינם צודקים. אולמרט קיבל אמנם מהאמריקאים היתר למלחמה שלו, ששירתה את האינטרס האמריקאי (חיסול האופוזיציה לשילטון סיניורה), אך הם גם קבעו לה מגבלות חמורות (כדי לא לפגוע בשלטון סיניורה).

אותו העיקרון פועל בחזית הסורית.

בשאר אסד מציע לישראל משא-ומתן לשלום בלי תנאים מוקדמים. בדרך זו הוא מקווה למנוע התקפה אמריקאית עליו. גם הוא, כמו שני הפרופסורים, מאמין שחסידי ישראל שולטים בוושינגטון.

כמעט כל המומחים החשובים בישראל תמימי-דעים שההצעה הסורית רצינית. גם בקרב החוגים הביטחוניסטיים מציעים רבים לאולמרט לנצל את ההזדמנות ולהשיג שלום בצפון.

אבל האמריקאים הטילו על כך וטו מוחלט, ואולמרט נשמע. אינטרס ישראלי חיוני הוקרב על המזבח האמריקאי. גם עכשיו, כאשר בוש כבר נכנס לדו-שיח עם הסורים, ממשיכים האמריקאים לאסור עלינו לעשות את אותו הדבר.

מדוע? פשוט מאוד: האמריקאים משתמשים בנו כאיום על הסורים. הם מחזיקים אותנו ברצועה, ככלב התקפה, ואומרים לאסד: אם לא תיכנע לנו, נשחרר את הכלב.

אם יגיעו האמריקאים להסכם עם הסורים, גם בעזרת האיום הזה, הם אלה שיגבו את הקומיסיון הפוליטי שלהם מכל הסדר שאנחנו נגיע אליו עם דמשק לאחר-מכן.

זה מזכיר לי פרשה משנת 1973. בתום מלחמת יום-כיפור התנהל בקילומטר 101 (מקהיר) משא-ומתן ישראלי-מצרי להפסקת-אש. בשלב מסוים כיהן האלוף ישראל טל ("טליק") כנציג הישראלי הבכיר. וכך סיפר לי כעבור שנים:

"באחד הימים ניגש אלי הנציג המצרי, הגנרל גמסי, ואמר לי שמצריים מוכנה עכשיו לחתום על הסכם איתנו. הייתי מאושר. תפסתי מטוס ומיהרתי לגולדה מאיר, כדי להביא לה את הבשורה. אבל גולדה הורתה לי להפסיק את הכול. היא אמרה לי: הבטחתי להנרי קיסינג'ר שאם נגיע לסף ההסכם, אנחנו נעביר את כול העניין אליו, והוא יסכם את הדברים."

וכך היה, כמובן. המשא-והמתן ליד קילומטר 101 הופסק, קיסינג'ר נכנס לעניין. הוא שהשיג את ההסכם שנרשם לזכות האמריקאים. המצרים שילמו להם את התמורה הפוליטית. ההסכם הישראלי-מצרי נדחה בחמש שנים, והושג ביוזמת אנוור סאדאת, שתיכנן את ביקורו ההיסטורי בירושלים מאחורי גבם של האמריקאים.

עכשיו זה עשוי לחזור על עצמו בחזית הסורית. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, אמריקה לא תגיע להסכם עם הסורים, היא תאסור עלינו להגיע להסדר מצדנו, ואלפי ישראלים, סורים ולבנונים ישלמו את המחיר במלחמה הבאה.