איכשהו הזכירה הסצנה מגע גופני ממלכתי אחר: המעמד המביך בקמפ-דייוויד, כאשר אהוד ברק דחף את יאסר ערפאת בכוח לתוך הביתן, שבו חיכה לו ביל קלינטון.

בשני המקרים הייתה זאת מחווה שכאילו נועדה לתת כבוד למנהיג הפלסטיני, ובשני המקרים זה היה למעשה אקט כוחני שהעיד - לכאורה - על בורות מגושמת במנהגי העם השני או על התעלמות ממצבו. למעשה הייתה המטרה אחרת.

לפי הברית החדשה נישק יהודה איש-קריות את ישו כדי לסמן אותו בשביל שוטרי-החרש שבאו לעצרו.

להלכה - מעשה של אהבה וידידות. למעשה - גזר-דין מוות.

למראית-עין, אולמרט בא להיטיב עם אבו-מאזן. הוא נתן לו כבוד, הציג בפניו את אשתו וגם כיבד אותו בתואר "נשיא".

אל יקל הדבר בעיני איש. על התואר הזה נערכו באוסלו קרבות-איתנים. הפלסטינים עמדו על כך שראש הרשות-הפלסטינית, שעמדה לקום, ייקרא "נשיא". הישראלים לא הסכימו בשום-פנים לתואר הזה, שיש בו נופך של ממלכתיות. בסוף הוסכם להכניס לנוסח האנגלי (הקובע) את התואר הערבי "ראיס", שפירושו גם נשיא וגם יושב-ראש (בערבית אין הבדל ביניהם). אבו-מאזן, שחתם על ההסכם הזה מטעם הצד הפלסטיני, בוודאי לא תיאר לעצמו שדווקא הוא יהיה הפלסטיני הראשון שראש-ממשלת ישראל יקרא לו "נשיא".

אבל זהו רק פרט פיקנטי. חשוב יותר מה הייתה תוצאת הפגישה. אחרי הנשיקה הכפויה, היה אבו-מאזן זקוק לצעד ישראלי גדול, שיצדיק את הפגישה בעיני עמו. ובאמת, מה היה איכפת לאולמרט לעשות מעשה בעל תהודה? למשל שחרור בו במקום של אלף אסירים, ביטול כל מאות המחסומים בגדה מלבד מעברי-הגבול, פתיחת המעבר הנכסף בין רצועת-עזה והגדה?

שום דבר מכל אלה לא קרה. אולמרט לא שיחרר אף אסיר אחד - לא אישה, לא ילד, לא זקן, לא חולה. אמנם הודיע (בפעם המי יודע כמה) על "הקלות" במחסומים, אבל הפלסטינים מדווחים שלא הרגישו בשום הקלה. אולי, פה ושם, התקצרו התורים הענקיים לפני מחסום זה או אחר. אולמרט גם החזיר חמישית מהכסף הפלסטיני שממשלת-ישראל מחזיקה בכיסה.

לפלסטינים זה נראה כעוד מפלה מבישה של נשיאם: הלך לקאנוסה, קיבל הבטחות חסרות-משמעות שלא קוימו.

לשם מה עשה אולמרט את התרגיל הזה?

ההסבר התמים הוא פוליטי. הנשיא בוש רצה בתזוזה כלשהי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שייראה כהישג אמריקאי. קונדוליסה רייס העבירה את הפקודה לאולמרט. אולמרט הסכים להיפגש סוף-סוף עם אבו-מאזן. הייתה פגישה. ננשק נישוק. ניתנו הבטחות, שנשכחו מייד. לאמריקאים הרי יש זיכרון קצר. עוד יותר קצר (אם אפשר) מהזיכרון שלנו.

אבל יש גם הסבר פחות תמים. מי שמשפיל את אבו-מאזן מחזק את חמאס. מידת התמיכה הפלסטינית באבו-מאזן תלויה כולה בגורם אחד: יכולתו להשיג מארצות-הברית ומישראל דברים שחמאס אינו יכול להשיג. הפלסטינים אומרים לעצמם: האמריקאים והישראלים אוהבים את אבו-מאזן, אז הם יתנו לו מה שצריך: שחרור המוני של אסירים, הפסקת החיסולים הממוקדים, סילוק המחסומים, פתיחת המעבר החיוני בין הגדה והרצועה, התחלת משא-ומתן רציני לשלום. אבל אם אבו-מאזן אינו מסוגל לספק שום-כלום מכל אלה - אז אולי כדאי יותר לסמוך על השיטות של חמאס.

פרשת האסירים היא דוגמה טובה. אין דבר המציק לפלסטינים יותר מזה: כמעט לכל חמולה פלסטינית יש אסירים בכלא. זה נוגע לכל משפחה - אבא, אח, בן, לפעמים גם בת. מדי לילה "עוצר" צה"ל עוד תריסר. איך לשחרר אותם?

לחמאס יש פטנט שהוכיח את עצמו: לחטוף ישראלים (בתקשורת הישראלית והבינלאומית זהו המינוח הקבוע: ישראלים "נחטפים", פלסטינים "נעצרים".) תמורת החייל החטוף גלעד שליט ישחרר אולמרט הרבה אסירים. שהרי הישראלים, לפי ניסיונם של הפלסטינים, מבינים רק את שפת הכוח.

לכן עלה רעיון מבריק בראשם של יועצי-התדמית של אולמרט: לתת לאבו-מאזן מאות אסירים במתנה, בלי תמורה. זה יחזק את מעמדו של הנשיא הפלסטיני. זה יוכיח שבלי אלימות משיגים אצלנו יותר מאשר להפך. זה ינחית מכה קשה על ממשלת חמאס, שהפלתה היא מטרה חשובה של ממשלות ישראל וארצות-הברית.

חס וחלילה, נזעקו אנשי-תדמית אחרים של אולמרט. איך תגיב התקשורת הישראלית על שחרור אסירים לפני שישוחרר שליט?

אבל שליט הוא בידי חמאס ובעלי-בריתו, ולא בידי אבו-מאזן. אם אסור לשחרר אסירים לפני שחרור שליט, זאת הוכחה לכך שחמאס מחזיק בידיו את כל הקלפים. אז אולי כדאי להידבר דווקא עם חמאס? אלוהים ישמור!

התוצאה: לא חיזוק של אבו-מאזן, לא התקרבות לחמאס, לא כלום.

זוהי תסמונת ישראלית רבת-שנים: כשיש שתי אלטרנטיבית, לא בוחרים אף באחת מהן, ולא עושים כלום.

בעיני, הדוגמה הקלאסית היא פרשת יריחו. באמצע שנות ה-70 הציע המלך חוסיין להנרי קיסינג'ר מהלך מקורי: שישראל תמסור למלך את יריחו. הצבא הירדני ייכנס לשם ויניף את הדגל הירדני, וכך ייקבע סמלית שירדן היא הגורם הערבי הקובע בגדה המערבית.

קיסינג'ר התלהב וזימן אליו את שר-החוץ, יגאל אלון. אלון פנה לראש-הממשלה יצחק רבין. כל אנשי הצמרת הישראלית - רבין, אלון, שר-הביטחון שמעון פרס - תמכו אז בלהט ב"אופציה הירדנית", כמו קודמיהםגולדה מאיר, משה דיין ואבא אבן. חבריי ואני תמכנו באלטרנטיבה הנגדית, "האופציה הפלסטינית", אבל היינו מיעוט שולי.

אבל רבין דחה את ההצעה. גולדה מאיר הבטיחה פומבית לערוך משאל-עם או בחירות לפני שיוחזר מטר מרובע אחד של שטח כבוש. "לא אלך לבחירות בשביל יריחו!" פסק רבין.

לא אופציה ירדנית. לא אופציה פלסטינית. לא כלום.

עכשיו קורה אותו הדבר גם לגבי סוריה.

שוב יש שתי אלטרנטיבות. הראשונה: לפתוח במשא-ומתן עם בשאר אסד, המשמיע קריאות לשלום. משמע: להיות מוכנים להחזיר את רמת-הגולן לסוריה, ולהחזיר לבתיהם את 60 אלף הפליטים הסוריים שגורשו בזמן המלחמה. זה היה מנתק את סוריה הסונית מבריתה ההדוקה עם איראן ועם חיזבאללה, ומצרף אותה לחזית המדינות הסוניות. מכיוון שסוריה היא גם סונית וגם לאומית-חילונית, זה היה עשוי להשפיע לטובה גם על הפלסטינים.

אולמרט דורש שאסד יתנתק מאיראן ויזנח את חיזבאללה לפני התחלת המשא-ומתן. זוהי דרישה מגוחכת, הנראית כתירוץ לסירוב לדבר. אסד הרי משתמש בחיזבאללה כאמצעי להטרדת ישראל, כדי ללחוץ עלינו להחזיר לו את הגולן. גם הברית שלו עם איראן משרתת את אותה המטרה. אם יוותר מראש על הקלפים המעטים שיש לו, איך ישיג את מה שהוא מקווה להשיג בתום המשא-והמתן?

האלטרנטיבה ההפוכה היא זו המוצעת על-ידי חלק מצמרת צה"ל: לפלוש לסוריה ולעשות בה מה שעשו האמריקאים בעיראק. זה יגרום לתוהו-ובוהו בעולם הערבי, והרי לדעתם זה טוב לישראל. זה גם ישקם את התדמית של צה"ל שנפגעה בלבנון, ויחזיר לו את "כוח ההרתעה".

אז מה יעשה אולמרט? יחזיר את רמת-הגולן? חלילה! זה מה שהוא צריך? צרות עם 16 אלף המתנחלים שם? אז מה, הוא יפתח במלחמה בסוריה? לא! מה, לא די לו בהרפתקה צבאית כושלת אחת? אז הוא יבחר באלטרנטיבה השלישית: לא לעשות כלום.

בשאר אל-אסד יוכל להתנחם לפחות בדבר אחד: אולמרט לא ינשק אותו.