סמי הוא אזרח ערבי מעכו, דוקטורנט באוניברסיטת חיפה. קרה לו אסון: הוא התאהב באישה הלא-נכונה - פלסטינית מג'נין. הוא הכיר אותה במקרה ברמאללה, השיג לה (ברמאות, הוא מודה) היתר לשהייה של יום אחד בישראל ונשא אותה לאישה. מאז הוא מבקר אותה כל כמה שבועות בג'נין.

היא לא יכולה לבוא ולחיות איתו בעכו, מפני שהכנסת קיבלה חוק "זמני" האוסר באופן גורף, ובלי כל יוצא-מן-הכלל, על נשים פלסטיניות, תושבות השטחים הכבושים, להצטרף לבני-זוגן בישראל. (זה חל, כמובן, גם על בעלים בשטחים הכבושים שנשאו נשים ערביות מישראל.)

חופש האהבה והנישואין הוא אחת מזכויות-אדם הבסיסיות. שלילתו ממיליון ורבע אזרחי ישראל, אך ורק בגלל היותם ערבים, היא לא רק הפרה חמורה של מגילת זכויות-האדם שישראל חתומה עליה, אלא גם פגיעה בשורש הדמוקרטיה הישראלית.

התירוץ הוא - איך לא? - "ביטחון". מבין 105,000 הנשים הפלסטיניות שנישאו במשך השנים לאזרחי-ישראל, 25 היו, לדברי השב"כ, מעורבות בפיגועים. 25 (עשרים וחמש!) לעומת 104,975 (מאה וארבעת אלפים תשע מאות שבעים וחמש!).

אבל, כרגיל במקומותינו, ה"ביטחון" הוא אמצעי נוח להסוואת המטרה האמיתית. מאחורי האיסור מסתתר השד הדמוגראפי, שד התוקף את מוחם של ישראלים, משבש את מחשבותיהם, מכבה אצלם כל זיק של הגינות ומוסר והופך גם אנשים נורמליים למנוולים.

שליחיו משוטטים בעולם כדי לגרד יהודים מכל הבא ליד. הם גילו (והביאו ארצה) הודים, המאמינים שהם צאצאי שבט מנשה, אחד השבטים שגורשו, כביכול, מהארץ על-ידי האשורים לפני 2720 שנה. בניו-מקסיקו גילו השליחים אנשים המאמינים שהם צאצאים של יהודים שהאינקוויזיציה הספרדית הכריחה אותם לפני 500 שנה לעבור לדת הנוצרית. מביאים רוסים נוצרים, שיש להם קשר רחוק למשפחות יהודיות, ופלשמורה מאתיופיה, שגם הקשר שלהם ליהדות מפוקפק. את כל אלה גוררים לארץ בעזרת הפחדות ופיתויים, והם יכולים לבוא ולזכות מייד באזרחות, וגם ב"סל קליטה" נדיב. אבל צעירה מג'נין, שמשפחתה חיה בארץ מאות שנים, אינה יכולה לחיות כאן עם בעלה, בן עכו, שגם הוריו חיים כאן מדורי דורות.

לפני מאה ועשרים שנה ביקר בארץ אשר גינזבורג, המכונה אחד העם, מגדולי-הרוח היהודיים, וצעק חמס על הדרך שבה נוהגים המתיישבים היהודיים בבני-המקום הערביים. מאז הומצאו מאות אמתלות לדחיקת הערבים מהארץ. כמעט בכל שנה השתנתה האמתלה שבאופנה. עכשיו יש אופנה חדשה: "מדינת לאום". נדמה לי שציפי ליבני הייתה הראשונה שהשתמשה בה.

ישראל היא "מדינת לאום" של היהודים, ולכן מותר לה לעשות כל דבר המשרת את היהודים ופוגע בלא-יהודים, גם כשהם אזרחי המדינה. "טובת היחיד צריכה לסגת מפני טובת הכלל!" אמר פרופסור נכבד על מקרהו של סמי, "וטובת הכלל מחייבת שלא יינתן לאשתו הפלסטינית של סמי להיכנס לישראל, שהיא מדינת הלאום היהודי. "

זה נשמע פשוט והגיוני. מדינת-הלאום קיימת למען הלאום. אבל זה כלל וכלל לא פשוט. זה מעורר כמה שאלות. לדוגמה:

על איזה לאום מדובר? לאום יהודי עולמי? לאום יהודי-ישראלי? ואולי סתם לאום ישראלי?

ועל איזה מין מדינת-לאום מדובר? מדינת-הלאום הצרפתית בסוף המאה ה-18? מדינת-הלאום הפולנית אחרי מלחמת-העולם הראשונה? מדינת-הלאום הגרמנית של ימינו? או מדינת-הלאום האמריקאית? כל אלה דגמים של מדינות-לאום - אך שונים מאוד זה מזה.

מי שטוען שמדינת-ישראל היא מדינת הלאום היהודי העולמי מרוקן את המילה "לאום" מכל תוכן. המסקנה ההגיונית של תפיסה זו היא שהמדינה שייכת לציבור שמרבית חבריו אינם גרים בישראל, אינם אזרחים ישראליים, אינם משלמים מסים בישראל ואינם יכולים לבחור ולהיבחר בה. יהודים אמריקאיים כמו הנרי קיסינג'ר, פול וולפוביץ ותומאס פרידמן אמנם מסורים לישראל בלב ובנפש, אבל הם יכחישו בתוקף שהם שייכים ללאום היהודי, ולא ללאום האמריקאי.

אמנם, הכנסת קיבלה חוק הקובע שאסור לאדם להציג את מועמדותו לכנסת אם הוא מכחיש שישראל היא "מדינת העם היהודי", אבל רק אזרח ישראלי יכול לבחור ולהיבחר.

ואולי הכוונה היא בכלל ללאום יהודי-ישראלי? האם ישראל היא מדינת-הלאום של אזרחיה היהודיים? יתכן שרוב תושביה חושבים כך. אבל זה מנוגד לחוק הישראלי, הקובע שכל אזרחי ישראל שווים בפני החוק. לפי בית-המשפט העליון, ולפי הדוקטרינה הרשמית, ישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית", מין מעגל מרובע או ריבוע עגול.

בכל תעודת-זהות ישראלית יש הציון "לאום". אצל היהודים רשום: "לאום: יהודי". לפני שנים שלל בית-המשפט העליון את בקשתו של אזרח שדרש לרשום בתעודתו "לאום: ישראלי". עכשיו דן בית-המשפט בעתירה מחודשת של עשרות אזרחים (ואני ביניהם) הדורשים לרשום כי לאומיותם "ישראלית".

ואם זוהי "מדינת-לאום" ישראלית - האם הלאום הישראלי כולל את כל אזרחי ישראל, כשם שהלאום האמריקאי כולל את כל אזרחי ארצות-הברית? במלים אחרות - האם הלאום הזה כולל את 1.4 מיליון האזרחים הערבים-הפלסטינים, שהם 20% מאזרחי המדינה?

אזרחי ישראל הערביים מופלים לרעה כמעט בכל תחומי החיים. רשימת הקיפוחים, כידוע לכל, יכולה למלא כמה וכמה עמודים. רק לדוגמה: מערכת-החינוך מוציאה על ילד ערבי הרבה פחות מאשר על ילד יהודי. מערכת-הבריאות מוציאה על אזרח ערבי הרבה פחות מאשר על אזרח יהודי. רשויות מקומיות ערביות פושטות את הרגל, בין היתר מפני שהן מקבלות מהממשלה הרבה פחות תמיכה לנפש מאשר הרשויות היהודיות. אזרח ערבי אינו יכול לקבל קרקע מהרשות הממשלתית המחזיקה כמעט בכל האדמות במדינה. שלא לדבר על ההפליה הרשמית המובנית בחוק-השבות וחוק-האזרחות.

פעמיים ירו חיילים ושוטרים על מפגינים ערביים והרגו בהם - פעם ב-1976 ("יום האדמה") ופעם ב-2000 ("אירועי אוקטובר"). מעולם לא ירו במפגינים יהודיים. (פעם אחת נהרג מפגין יהודי אחרי שירה בשוטרים מגג ביתו.) עכשיו מבינים הכול שלא ניתן עוד להתחמק מההתמודדות עם הבעיה.

בתום מלחמת-1948 נותר בשטח ישראל ציבור של כמה רבבות ערבים-פלסטינים, אחרי שמרבית אחיהם גורשו או נמלטו. ההנהגה הרוחנית, החברתית והמדינית ברחה עוד בראשית המלחמה, והנותרים חיו במשך 18 שנים במשטר של טרור ודיכוי שנקרא "ממשל צבאי". הדור השני כבר העז להרים ראש ולבחור בנציגים אותנטיים לכנסת.

עכשיו הגיע תורו של הדור השלישי, שרבים מבניו ובנותיו למדו באוניברסיטאות, הפכו יזמים כלכליים, פרופסורים, עורכי-דין ורופאים. באחרונה הציגה נציגותם "חזון", שדרש לא רק את חיסול כל צורות ההפליה, אלא גם אוטונומיה תרבותית וחינוכית.

זהו מסמך מהפכני, ויש עוד כמה מהסוג הזה בדרך. האזרחים הערבים הם עכשיו ציבור בוטח בעצמו, בעל מוסדות ומפלגות. ציבור זה גדול כפליים מכפי שהיה היישוב העברי שהקים את מדינת-ישראל.

אי-אפשר להתעלם עוד מקיומו של מיעוט לאומי בעל ממדים כאלה ולהעמיד פנים כאילו הבעיה אינה קיימת, או שניתן לפתור אותה (ולהיפטר ממנה) בעזרת עוד כמה מיליוני שקלים. ישראל עומדת בפני הכרעה גורלית, שתקבע לא רק את מהות יחסיה עם אזרחיה הערביים, אלא את מהות המדינה עצמה.

אין טעם להתווכח עם מי שמקווה בגלוי או בסתר לטיהור אתני ולסילוק הערבים מהמדינה, ומהארץ בכלל. אין גם טעם להתווכח עם מי שרוצים להשאיר את האזרחים הערבים במצבם הנוכחי, כאזרחים סוג ב', מנוכרים מהמדינה ומנוטרלים מהשפעה. זוהי פצצת-זמן.

הדמוקרטיה הישראלית עומדת בפני הברירה בין שתי אפשרויות:

(א) מדינת אזרחים, שבה כל האזרחים שווים בלי הבדל של מוצא אתני, לאום, דת, שפה ומגדר. בסלנג הפוליטי שלנו זה נקרא "מדינת כל אזרחיה" - הגדרה כמעט אבסורדית, שהרי לא תתואר כלל מדינה דמוקרטית שאינה שייכת לכל אזרחיה.

במדינה כזאת המוצא האתני והאמונה הדתית אינן נוגעות למדינה. כל קבוצת-הורים יכולה להחליט איך לחנך את ילדיה (במסגרת דרישות בסיסיות הנקבעות על-ידי המדינה) . אין הבדל בין אזרח יהודי, ערבי או פולינזי. היחס בין הפרט והמדינה מושתת על-ידי האזרחות, ועליה בלבד. לדוגמה: ארצות-הברית, שכל המקבל בה אזרחות הופך אוטומטית לחבר באומה האמריקאית.

(ב) מדינה לאומית, שבה קיים רוב יהודי-ישראלי בצד מיעוט פלסטיני-ישראלי. במדינה כזאת יש מוסדות לאומיים ללאום הרוב, אבל גם המיעוט מוכר כישות לאומית, בעלת זכויות לאומיות מוגדרות בתחומים מסוימים, כגון תרבות, חינוך ועוד. את הזכויות האלה היטיב להגדיר ז'בוטינסקי ב"תכנית הלסינגפורס" לפני מאה שנה. לדוגמה: מעמד הקטלאנים בספרד.

לפני כמה ימים הפנה החוקר יוסי אמיתי את תשומת-לבי למאמר שכתב פנחס לבון חודש אחד (!) אחרי הקמת המדינה. לבון (שכיהן לימים כשר-הביטחון והסתבך ב"פרשת לבון" המפורסמת) ניתח אז את בעיית המיעוט הערבי, שיישאר במדינה בתום המלחמה. הוא קבע שיש לבחור בין גישה "אוטונומיסטית", המאפשרת למיעוט גיבוש מוסדות אוטונומיים בתוך מדינה הנשלטת על-ידי רוב ממוצא לאומי אחר, לבין גישה "ממלכתית", הנוהגת אמות-מידה אוניברסליות ושוויוניות לגבי כל אזרחיה.

לבון העדיף את הגישה השנייה, זו של "מדינת כל אזרחיה", וכך גם אני. אין חדש תחת השמש.

אביגדור ליברמן הציג השנה תוכנית מדהימה משלו: להוציא מהמדינה את כל המשולש יחד עם תושביו הערבים, ולספח במקומו חלקים מהגדה המערבית, שבהם יושבים מתנחלים יהודיים. העיקרון: יהודים לישראל, ערבים לפלסטין.

ליברמן, הגזען שעלה מברית-המועצות לשעבר, למד מסטלין שאפשר להזיז אוכלוסיות שלמות אנה ואנה. רק מעטים התייחסו ל"תכנית" ברצינות. ליברמן שואף, כידוע, לטיהור אתני של כל הערבים מהמדינה ומהארץ - "מרצון", לדבריו. מובן שהדבר כלל איננו אפשרי, כי רוב האזרחים הערביים חיים בגליל ובנגב, וליברמן אינו מציע לוותר על שטחים אלה.

אך הפרט המעניין בתעלול אינו ה"תכנית" עצמה, אלא תגובת האזרחים הערביים עליה. לא נשמע אף קול ערבי אחד שצידד ברעיון. מנוי וגמור עם האזרחים הערביים להישאר אזרחים של מדינת-ישראל, גם אם תקום מדינה פלסטינית לצידה.

ציבור זה שואף להשתלב בחיי המדינה, בכלכלה, בסדרי-השלטון ובמנהגי החברה שלה, והצליח בכך ככל שניתן לו. הוא תומך בכל ליבו בהקמת המדינה הפלסטינית בגדה וברצועה, אך מתכונן להישאר מיעוט לאומי בישראל - כשם שיהודי אמריקה תמכו בהקמתה של מדינת ישראל אך נשארו מיעוט בארצות-הברית.

ישראל, מצדה, אינה יכולה לוותר על ציבור של 1.4 מיליון תושבים העובדים קשה, משלמים מסים ותורמים את חלקם לתוצר הלאומי. ההיסטוריה מראה שמדינה המגרשת ציבור גדול יוצאת תמיד מופסדת. ספרד לא החלימה מגירוש היהודים והמוסלמים. צרפת נפגעה קשה מגירוש ההוגנוטים. גרמניה עדיין סובלת מגירוש היהודים.

אני ישראלי. אני רוצה בהחלט לחיות במדינת ישראל, שבה הרוב ידבר עברית, שבה ניתן לפתח את הישות העברית, התרבות העברית והמסורת העברית. זה לא מפריע לי לגמרי לחתור למצב שבו יוכלו אזרחי-המדינה הפלסטיניים יטפחו את ישותם הלאומית, תרבותם ומסורתם.

מדינת-הלאום קמה לפני כמה מאות שנים על חורבות המדינה הפיאודלית והדינאסטית, כתשובה לצורכי התקופה. המציאות הכלכלית, הטכנולוגית, הצבאית והתרבותית של אותה עת חייבה אז התארגנות במדינות גדולות, כמו צרפת, בריטניה וגרמניה. כדי לבסס מדינה כזאת המציא לעצמו כל לאום היסטוריה לאומית מלכדת (מדומיינת פחות או יותר, אם להשתמש במונח שטבע הפרופסור בנדיקט אנדרסן), וכפה אותה על עמים כבושים או מסופחים מרצון (קורסיקאים, סקוטים, באווארים, באסקים ורבים אחרים).

על סוג כזה של מדינת-לאום אבד הכלח. המציאות השתנתה. ארצות-הברית יצרה איחוד פדראלי ענקי, ואחר-כך הצטרפו גרמניה, צרפת ובריטניה לאיחוד האירופי, ומסרו בידיו את הסמכויות הכלכליות, הצבאיות שהיו בעבר בידי מדינות-הלאום.

מדינת-הלאום נשארת קיימת, מפני שהיא עונה על הצורך האנושי העמוק להשתייך לקבוצה. אבל היא הופכת בהדרגה למדינה רב-תרבותית, פתוחה וליברלית, הקולטת למרות כל הקשיים מיליוני זרים, מפני שאינה יכולה להתקיים עוד בלעדיהם. ארצות-הברית הלכה בראש, ועכשיו זה קורה גם במדינות הקטנות של מזרח אירופה - אותן מדינות שמהן הביאו איתם רוב אבות הציונות את הלאומיות הצרה והקנאית שאפיינה אותן.

אם מדינת-ישראל אינה רוצה להתפוצץ מבפנים, עליה להפוך במוקדם או במאוחר למדינה כזאת - מדינה ישראלית שבה יהיה מקום נכבד גם לסמי מעכו, וגם ללולה אשתו, בת ג'נין.