לפני הרבה שנים קראתי ספר בשם "האמריקאי השקט" של גראהאם גרין. גיבורו הוא סוכן-ביון אמריקאי צעיר ואידיאליסטי, שנשלח לוויאט-נאם. אין לו מושג על המצב המורכב באותה ארץ, אך מנוי וגמור עמו לתקן עוולות ולעשות סדר. התוצאה היא פורענות גדולה.

יש לי ההרגשה שזה קורה עכשיו בלבנון. האמריקאים אמנם אינם כל-כך תמימים ולא כל-כך אידיאליסטים. רחוק מזה. אבל הם מוכנים בהחלט להיכנס לארץ זרה, להתעלם ממורכבות מצבה ולהשליט בה בכוח סדר, דמוקרטיה וחופש.

מלחמת אזרחים: לבנון. לבנון היא ארץ בעלת טופוגרפיה מיוחדת, ארץ קטנה של רכסי הרים גבוהים ועמקים מבודדים. לכן משכה במרוצת הדורות מיעוטים נרדפים, שמצאו בה מקלט בטוח. כיום חיות בה ארבע עדות אתניות-דתיות, זו לצד זו, זו נגד זו: נוצרים, סונים, שיעים ודרוזים. בקרב הנוצרים יש תת-עדות, כמו המארונים, וקבוצות עתיקות אחרות, העוינות זו את זו. ההיסטוריה של לבנון מלאה בשחיטות הדדיות.

מצב כזה מזמין, כמובן, התערבות של שכנים ומעצמות זרות, המבקשים לבחוש בקדרה כדי להפיק תועלת לעצמם. כך סוריה, כך ישראל, כך ארצות-הברית, כך צרפת, השליטה הקולוניאלית לשעבר.

לפני 50 שנה בדיוק התנהל בישראל ויכוח חשאי בין ראשי-המדינה. דויד בן-גוריון (אז שר-הביטחון) ומשה דיין (אז הרמטכ"ל) הגו תוכנית גאונית: לפלוש ללבנון, להמליך בה "רב-סרן נוצרי" ולהפכה למדינת-חסות ישראלית. משה שרת, אז ראש-הממשלה, יצא חוצץ נגד הרעיון. במכתב ארוך ומנומק, שנשמר למען ההיסטוריה, הוא הצביע על בורותם הגמורה של בעלי-הרעיון נוכח המורכבות השברירית מאין כמוה של המבנה הלבנוני. כל הרפתקה, הזהיר, תסתיים באסון.

אז התקבלה דעתו של שרת. אבל כעבור 27 שנים עשו מנחם בגין ואריאל שרון בדיוק מה שבן-גוריון ודיין הציעו אז. והתוצאה הייתה בדיוק כפי שניבא שרת.

מי שקורא עכשיו את דיווחי התקשורת האמריקאית והישראלית (אין הבדל), מקבל את הרושם שהמצב הנוכחי ."בלבנון הוא פשוט: יש בה רק שני מחנות, "תומכי סוריה" מכאן ו"האופוזיציה" מכאן.

יש "אביב של ביירות".

האופוזיציה היא אחות-תאומה של האופוזיציה האוקראינית מאתמול, והיא מחקה בנאמנות את שיטותיה: הפגנה מול בניין-הממשלה, דגלים מתנופפים, צעיפים צבעוניים, ובעיקר יפהפיות בשורה הראשונה, למען הטלוויזיה.

אבל בין לבנון ואוקראינה אין שום דמיון. אוקראינה היא מדינה "פשוטה": המזרח נוטה לרוסיה, המערב נוטה לאירופה. בעזרת ארצות-הברית, המערב ניצח.

בלבנון מתרוצצות העדות השונות. לכל אחת מהן אינטרסים שונים, וכל אחת זוממת להערים על זולתה ואולי גם להתנפל עליה בהזדמנות המתאימה. יש מנהיגים הקשורים בסוריה, יש הקשורים בישראל, וכולם מבקשים לנצל את אמריקה למטרותיהם. התמונות העליזות של המפגינים הצעירים, המככבים בתקשורת, הן חסרות משמעות, אם לא יודעים איזו עדה עומדת מאחוריהן.

לפני שלושים שנה בלבד פתחו כל העדות האלה במלחמת-אזרחים נוראה, רצופה במעשי-טבח מזוויעים. כולם טבחו בכולם. הנוצרים המארונים רצו להשתלט על המדינה בעזרת ישראל, אך מוגרו על-ידי קואליציה של הסונים והדרוזים. (השיעים לא היו אז חשובים.) הפלסטינים, שהיוו אז מעין "עדה" חמישית, הצטרפו לקרב. כשהנוצרים עמדו לנחול תבוסה, הם קראו לסורים לבוא לעזרתם. כעבור שש שנים פלשה ישראל, שביקשה לגרש את הסורים (.ואת הפלסטינים ולהשליט דיקטטור נוצרי (בשיר ג'ומייל. לקח לנו 18 שנים לצאת מן הבוץ ההוא. ההישג היחידי שלנו היה שהפכנו את השיעים לכוח צבאי ופוליטי.

דומיננטי כשנכנסנו ללבנון, השיעים קיבלו אותנו במטר של אורז וסוכריות, מפני שקיוו שנגרש את הפלסטינים, שרדו בהם. כעבור כמה חודשים, משנוכחו לדעת שאיננו מתכוננים לעזוב, הם התחילו לירות בנו. שרון הוא הסנדק של חיזבאללה.

קשה לדעת מה יקרה אם הסורים אכן ייכנעו לאולטימטום האמריקאי וייצאו מלבנון. אין שום סימן לכך שהאמריקאים שוקדים על יצירת מירקם-חיים חדש של העדות הלבנוניות. הם מסתפקים בקשקושים על "חופש" ו"דמוקרטיה", כאילו הצבעת הרוב יכולה לכונן משטר המקובל על כולם. הם אינם מבינים ש"לבנון" היא מושג מופשט, מכיוון שבעיני כמעט כל הלבנונים, ההשתייכות לעדה חשובה לאין ערוך מהנאמנות למדינה. במצב כזה, גם כוח בינלאומי לא יעזור. חידוש מלחמת-האזרחים העקובה מדם הוא אפשרות סבירה.

מלחמת-אזרחים: עיראק. אם תפרוץ מלחמת-אזרחים בלבנון, היא לא תהיה היחידה במרחב. בעיראק כבר מתנהלת מלחמה כזאת. כמעט בחשאי.

הכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, מלבד צבא הכיבוש, הוא הצבא הכורדי הקרוי "פשמרגה" ("המתמודדים עם המוות"). האמריקאים משתמשים בו כל העת כדי להילחם בסונים. הוא מילא תפקיד חשוב במערכה על העיר פלוג'ה, שנהרסה עד היסוד ושכל תושביה נהרגו או גורשו.

עכשיו מנהלים הכוחות הכורדיים מלחמה בערבים ובטורקמנים בצפון המדינה, כדי להשתלט על אזורי-הנפט והעיר קירקוק, וגם כדי לגרש את המתנחלים הסוניים, שהושתלו שם על-ידי סדאם חוסיין. איך יכולה להתנהל מלחמה כזאת כמעט ללא סיקור תקשורתי? פשוט מאוד: הכל מטואטא אל מתחת לשטיח של "המלחמה בטרור".

אבל מלחמה קטנה זו היא כאין וכאפס לעומת מה שעלול להתרחש בעיראק, כאשר יגיע הזמן להכריע לגבי עתיד המדינה. הכורדים רוצים באוטונומיה מוחלטת, שאינה אלא עצמאות מוסווית. הסונים אינם חולמים לקבל את שלטון הרוב השיעי, הבזוי בעיניהם, גם אם זה ייעשה בשם ה"דמוקרטיה". יתכן שמלחמת-אזרחים רחבת-ממדים היא רק שאלה של זמן.

מלחמת-אזרחים: סוריה. אם יצליחו האמריקאים, בעזרתנו הדיסקרטית, לשבור את הדיקטטורה השלטת בסוריה, .אין שום ביטחון שיבואו במקומה דווקא "דמוקרטיה" ו"חופש".

סוריה מפולגת כמעט כמו לבנון. יש בה עדה דרוזית חזקה בדרום, קיבוץ כורדי מרדני בצפון ועדה עלאווית (זו של משפחת אסד) במערב. הרוב הסוני מפולג באופן מסורתי בין דמשק בדרום וחאלב בצפון. הציבור הסורי השלים עם הדיקטטורה של אסד מפני שהוא חושש בפני מה שעלול לקרות אם השלטון הזה יקרוס.

אין להניח שתפרוץ שם מלחמת-אזרחים ממש. אבל עלולה להשתרר שם מצב מתמשך של אנרכיה גמורה, רבת זעזועים. שרון ישמח, אך אינני בטוח שזה טוב לישראל.

התלקחות דתית: איראן. היעד האמריקאי העיקרי הוא, כמובן, שבירת שלטון האייתוללות באיראן. (זה קצת אירוני בשעה שהאמריקאים עוזרים להשליט בעיראק השכנה את השיעים, שהכריזו על כוונתם להשליט בה את החוק .(הדתי.

איראן היא אגוז הרבה יותר קשה לפיצוח. בניגוד לעיראק, סוריה ולבנון, זוהי מדינה מאוחדת. ישראל מאיימת עכשיו בגלוי בהפצצת מתקני-הגרעין האיראניים. כל כמה ימים מופיעים על מרקעי הטלוויזיה שלנו טייסים בעלי פנים מטושטשות המתפארים ביכולתם לבצע זאת בכל עת.

הלהט הדתי של האייתוללות שכך בשנים האחרונות. כמו שקורה לכל מהפכה אחרי שהיא מנצחת, היא נשחקה. אבל התקפה צבאית של "השטן הגדול" (אמריקה) ו"השטן הקטן" (אנחנו) עלולה להפיח להט דתי חדש בכל .הקשת השיעית - איראן, דרום-עיראק ודרום-לבנון וגם אצלנו. ישראל עצמה חזתה לא מכבר במלחמת-אזרחים זוטא.

בכפר הגלילי מראר, שבה חיות ביחד מזה דורות עדה דרוזית ועדה נוצרית, פרץ לפתע קרב-דמים. זה היה פוגרום במלוא מובן המילה: הדרוזים התנפלו על הנוצרים, תקפו, הציתו והרסו. רק בנס לא נהרגו בני-אדם. הנוצרים טוענים שהמשטרה הישראלית (שרבים מאנשיה הם דרוזים) עמדו מנגד. העילה להתפרצות: תמונות-עירום מפוברקות באינטרנט.

קל מאוד להצית מלחמת אזרחים, אם מתוך קנאות ואם מתוך תמימות בלתי-נסבלת. ג'ורג' בוש, האמריקאי ה(לא)-שקט, מסתובב בעולם ומוכר את תרופות-הפטנט שלו, "חופש" ו"דמוקרטיה", תוך התעלמות מוחלטת ממאות .שנות היסטוריה. הוא מסתמך, לא להאמין, על ספרו של נתן שרנסקי שלנו, שהוא גאון קטן מאוד, בלשון המעטה.

כל אדם וכל עם זכאים לחרות. רבים מאתנו אף שפכו את דמם למען מטרה זו. הדמוקרטיה היא משאת-נפש, שכל עם צריך להגשימה בעצמו. אבל כאשר דגלי ה"חופש" וה"דמוקרטיה" מתנופפים מעל למסע-צלב של מעצמת-על חמדנית וחסרת-אחריות, התוצאות עלולות להיות טראגיות.