זה לא נעים, כשמתייחסים אליך כמו לכלב רוטוויילר מוחזק ברצועה, ושמישהו מאיים לשסות אותך באויביו. אבל זהו, בעצם, מצבנו:

סגן נשיא ארצות-הברית, דיק צ'ייני, איים לפני כמה שבועות שאם איראן תמשיך לפתח את היכולות הגרעיניות שלה, ישראל עלולה לתקוף אותה.

השבוע חזר הנשיא ג'ורג' בוש על איום זה. אילו היה הוא מנהיג ישראל, הכריז, היה מודאג מאוד ממעשי איראן. לקשי-תפיסה הסביר שאמריקה מחויבת להגן על ישראל בפני איומים לביטחונה.

כל זה מצטרף לאיום ברור: אם איראן לא תיכנע להוראות ארצות-הברית (ואולי גם אם בכל זאת תיכנע) תתקיף ישראל, בעזרת ארצות-הברית, את מתקניה הגרעיניים, כפי שתקף חיל-האוויר הישראלי ב1981- את הכור הגרעיני של עיראק.

ובאותו השבוע קרה דבר מפתיע: אריאל שרון שלח את הרמטכ"ל, משה יעלון, הביתה. יורשו יהיה, כנראה, האלוף דן חלוץ.

חלוץ הוא, כידוע, טייס. היה לו חלק בהתקפה על הכור העיראקי. אם אכן יתמנה לרמטכ"ל, תהיה זאת הפעם הראשונה בתולדות צה"ל שאיש חיל-האוויר יהיה רמטכ"ל. זה די מוזר. בחודשים הקרובים אמור צה"ל לנהל מערכה חמורה ללא תקדים דווקא על הקרקע: סילוק ההתנחלויות בחבל-עזה. מינוי של איש-אוויר כרמטכ"ל עלולה לרמוז על כך שצה"ל מתכונן לפעולה עוד יותר חשובה, ודווקא באוויר.

(אינטרמצו: איש לא יזיל דמעה על סילוקו של יעלון. כרמטכ"ל, הוא נושא באחריות לכל מעשי-הזוועה שקרו בצה"ל בשלוש השנים האחרונות, החל בווידוא-הריגה בבת 13 וכלה ב"נוהל שכן". אבל אם אכן יוחלף בחלוץ, זה יאשר את הדעה הפסימית שבמקום כל איש רע שנפטרים ממנו יכול לבוא איש גרוע יותר.

למי ששכח: חלוץ עורר סערה אחרי שחיל-האוויר הטיל פצצה של טון על ביתו של מנהיג חמאס והרג, חוץ ממנו, 15 אזרחים, וביניהם תשעה ילדים. כשנשאל על הרגשתו כשהוא זורק פצצה כזאת, אמר שהוא מרגיש "מכה קלה בכנף", ושהוא ישן היטב לאחר מכן. באותה הזדמנות גם משמיץ את "גוש שלום" על פעולתו נגד פשעי-מלחמה, ודרש להעמידנו לדין בעוון בגידה.)

ובחזרה לעניין הרוטווילר של בוש-צ'ייני:

כאשר הגיע בוש לשלטון בפעם הראשונה, פרשו לפניו הניאו-שמרנים תוכנית שלמה להרחבת האימפריה האמריקאית במזרח התיכון. היא כללה שלושה פרקים:

ראשית, כיבוש עיראק כדי להשתלט על אוצרות-הנפט העצומים שלה ולמקם חיל-מצב אמריקאי קבוע בצומת שבין הנפט של הים הכספי והנפט הסעודי.

שנית, שבירת המשטר באיראן וצירופה מחדש למערך האמריקאי.

שלישית, שבירת המשטר הסורי וסיפוח סוריה ולבנון למערך האמריקאי. לא היה ברור אם איראן תקדם לסוריה, או להפך.

אפשר היה לחשוב שתוצאות ההרפתקה העיראקית ישבשו את הפרקים הבאים. העם העיראקי לא קיבל את הצבא הפולש בפרחים, כפי שניבאו המתכננים. התירוץ לפלישה - הימצאות נשק להשמדה המונית בידי סדאם חוסיין - התגלה כשקר. המרד המזוין נמשך. עתיד המדינה העיראקית מוטל בספק חמור גם אחרי הבחירות שם. הארץ עלולה להתפרק לשלושה חלקים ולגרום לזעזוע בכל רחבי המזרח התיכון.

אנשים תמימים האמינו שאחרי כל אלה לא יסתכן בוש בהרפתקות נוספות. הם טועים.

ראשית, אדם פרימיטיבי ויהיר כמו בוש לעולם אינו מודה בכישלון. כאשר הרפתקה שלו נכשלת, זה מדרבן אותו להרפתקות גדולות עוד יותר.

שנית, הכישלון עולה אמנם בקורבנות רבים והורס את תשתית החיים בעיראק, אך מבחינת מתכנני המלחמה זה לא חשוב. המטרה העיקרית - מיקום חיל-מצב אמריקאי קבוע במדינה - הושגה. מחוץ לעיראק, איש אינו דורש מהחיילים האמריקאיים לעזוב. למרות מעשי-החבלה, הנפט העיראקי הוא בידי האמריקאים. אילי הנפט, שאותם משרתת משפחת-בוש, יכולים להיות די מרוצים.

אמנם, גם אירופה וגם רוסיה עומדות בדרכו של בוש. עכשיו הוא הולך לבקר באיחוד האירופי ובנאט"ו כדי לנסות לשכנעם, בדברי-נועם ובאיומים, להצטרף להרפתקות שלו.

לכן יש להתייחס ברצינות לאיומם של בוש וצ'ייני להתיר את רצועת הרוטוויילר. ברגע שירגישו שהדרך חופשית, הם יתנו לשרון את האות. שרון ימלא את תפקידו ברצון, תמורת הסכמה אמריקאית לסיפוח כמה נתחים נוספים מהשטחים הפלסטיניים.

האם פעולה צבאית תשבור את משטר האייתוללות? אני מפקפק בכך. אמנם, אי-אפשר שלא לתעב את המשטר הזה. אך מול התקפה מבחוץ, בייחוד מצד "הצלבנים והציונים", העם האיראני דווקא יתאחד מאחוריו. עם גאה, בעל היסטוריה מפוארת כמו העם האיראני, אינו נשבר בקלות.

הסיפור הסורי שונה. בניגוד לעיראק ולאיראן, אין לסוריה אוצרות נפט. אבל היא דרושה לרציפות האימפריה האמריקאית והיא מפריעה מאוד לישראל.

במלחמת 1967 כבשה ישראל את רמת-הגולן, שנקראה עד אז בישראל "הרמה הסורית". במקום עשרות רבות של כפרים סוריים, שנמחקו מעל פני האדמה, קמו התנחלויות ישראליות. סוריה לא ויתרה מעולם על שאיפתה להחזיר לעצמה את השטח. ב1973- ניסתה לעשות זאת במלחמה אך נחלה תבוסה, חרף הצלחה ראשונית מרשימה. מאז השתנו יחסי-הכוחות הצבאיים עוד יותר לטובת ישראל. לכן מנסה סוריה להשתמש באמצעי אחר: הטרדת ישראל באמצעות חיזבאללה וארגוני-הסירוב הפלסטיניים, שמנהיגיהם יושבים בדמשק.

כדי לבסס סופית את השליטה ברמת-הגולן, צריכה ממשלת ישראל לשבור את סוריה. הניאו-שמרנים בוושינגטון חותרים - איזו אפתעה! - לאותה המטרה. העילה: הימצאות כמה אלפי חיילים סוריים בלבנון.

מבחינה היסטורית, לבנון היא חלק מסוריה. זו לא השלימה מעולם עם קריעתה של לבנון ממנה על-ידי הקולוניאליסטים הצרפתיים במחצית הראשונה של המאה ה20-. לכל היותר היא משלימה עם לבנון כמדינת-חסות סורית.

הצבא הסורי נכנס ללבנון ב1976-, בשיא מלחמת-האזרחים הנוראה שם. המוסלמים והדרוזים, בשיתוף עם אש"ף, עמדו לכבוש את האזור הנוצרי. הנוצרים (נא לזכור!) הם שקראו אז לסורים לחוש לעזרתם. מאז נמצאים שם החיילים הסוריים. לבנונים רבים חוששים שאם יעזבו, תתחדש מלחמת-האזרחים.

ב1982- נעשה ניסיון לגרשם. זאת הייתה המטרה העיקרית של מטכ"ל צה"ל בפלישה ללבנון (להבדיל ממטרתו של שר-הביטחון שרון, שרצה בעיקר לגרש משם את הפלסטינים). אבל המבצע לא השיג אל שלו: צה"ל הוא שגורש בסוף מלבנון, ואילו הסורים נשארו.

השבוע נרצח בביירות רפיק אל-חרירי, מנהיג מוסלמי שהתנגד באחרונה לסורים. לא ידוע עדיין מי אחראי למעשה. מכונת-התעמולה האמריקאית האדירה, הכוללת גם את התקשורת הישראלית, הצביעה מיד על הסורים. אם אכן הסורים אשמים, הייתה זו שטות ממדרגה ראשונה - הרי היה ברור שהרצח יקל על האמריקאים לבנות את האופוזיציה ולעורר סערת-רוחות אנטי-סורית. המעשה בא ברגע הנכון למי שמעוניין לפתוח בהסתערות על סוריה, תחת הסיסמה: "קץ לכיבוש הסורי".

יש משהו מצחיק בדרישה הזאת, כשהיא באה משתי מדינות כובשות: ארצות-הברית בעיראק וישראל בפלסטין. אבל הרוטוויילרים אינם ידועים כבעלי חוש-הומור מפותח, וגם לא מי שמחזיקים אותם ברצועה.