איש לא קרא לזה "ועידת אופירה". גם לא ביטאוני הימין הקיצוני. מי בכלל זוכר היום את השם "אופירה", שניתן לשרם-אל-שייח' אחרי הכיבוש, כצעד ראשון לסיפוח?

מי רוצה לזכור את אמרתו של משה דיין, ששרם-אל-שייח' חשובה מהשלום? הרי אותו דיין פעל אחר-כך למען השגת השלום עם מצריים והחזיר את שרם לבעליה. אבל בינתיים שילמו 2500 צעירים ישראליים ומי יודע כמה אלפי מצרים בחייהם עבור האמרה ההיא במלחמת יום-כיפור.

במשך כל שעות הוועידה התנגן בראשי שיר, שלא יכולתי להיפטר ממנו. "שרם -אל-שייח', חזרנו אליך שנית!" שרו בהתלהבות, בימי האויפוריה המטומטמת שלמחרת ששת-הימים. השיר בא להזכיר שכבר כבשנו את המקום במלחמת סיני 1956, אך נאלצנו לנטוש אותה בעקבות האולטימטום האמריקאי-סובייטי, והנה חזרנו כמנצחים.

הייתי שם ב1956-. מפרץ יפהפה ("שרם" פירושו לשון-ים), כמה בתים קטנים, ומסגד בעל צורה מיוחדת. לפני שצה"ל נסוג מהמקום כעבור כמה חודשים, הוא הרס את המסגד בהתקף של זעם.

עכשיו, 22 שנה אחרי שנטשנו את "אופירה" בפעם האחרונה (איש לא שר אז "שארם-אל-שייח', עזבנו אותך שנית!"), כולנו מתייחסים אליה כאל עיר-קיט מצרית, מצרית כמו קאהיר ואלכסנדריה. העבר נמחק. הכיבוש ההוא נמחק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.

זהו הלקח האופטימי הראשון של הוועידה. הנה, אפשר לסגת. אפשר לשים קץ לכיבוש. אפשר אפילו לשכוח שהוא היה בכלל קיים.

שני אנשים לא היו שם, אך רוחם ריחפה על הכל.

אחד מהם חי: הנשיא ג'ורג' בוש. לא הוא, ולא שום נציג אמריקאי אחר, לא ישב ליד השולחן העגול הגדול. אבל כל הארבעה שישבו שם ידעו שהם תלויים בו לחלוטין. חוסני מובארכ תלוי בשני מיליארד הדולרים שהוא מקבל בכל שנה מארצות-הברית, בחסות הקונגרס שבו שולטת השדולה הישראלית. המלך עבדאללה מקבל סכומים הרבה יותר קטנים, אך גם שלטונו תלוי בחסות האמריקאית.

אריאל שרון הוא התאום הסיאמי של בוש, ואינו יכול לזוז ימינה או שמאלה בלעדיו. אין הוא יכול בכלל להעלות על הדעת לעשות מעשה כלשהו, גדול או קטן, העלול להרגיז את בוש. ואילו אבו-מאזן מהמר על כל הקופה שבוש יעזור לפלסטינים להיפטר מהכיבוש ולהקים את מדינתם.

אז למה האמריקאים לא באו לשרם? מפני שהם לא מוכנים להסתכן במהלך העלול להיכשל. הם יבואו רק כשההצלחה בטוחה לגמרי. והיא לא.

הנעדר השני היה יאסר ערפאת.

הוועידה לא הייתה מתקיימת לולא מותו המסתורי. פטירתו השמיטה מתחת לרגליו של שרון את התירוץ שבעזרתו שם את השלום "בפורמלין", כדברי יועצו הבכיר, דב וייסגלס, שישב במשך כל הוועידה לידו. אין ערפאת, אין תירוץ. התעמולה הישראלית, שעמלה קשות כדי להפוך את ערפאת לשטן, תצטרך לעבוד קשה כדי לעשות את אותו הדבר לאבו-מאזן.

אבו-מאזן הצליח להגניב את שמו של ערפאת לנאומו רק פעם אחת, בהקשר עקיף. אבל הוא - וכל פלסטיני - יודע ש45- שנות פעולתו של ערפאת יצקו את היסודות, שעליהם בונה עכשיו אבו-מאזן את האסטרטגיה החדשה שלו. לולא האינתיפאדה הראשונה לא היה בא הסכם-אוסלו, ולולא האינתיפאדה השניה לא הייתה מתקיימת ועידת שארם -אל-שייח'. רק ההתנגדות הפלסטינית האלימה, שצה"ל לא הצליח להתגבר עליה, הביאה את שרון לשולחן העגול.

צה"ל נוכח לדעת שאינו יכול לדכא את ההתנגדות באמצעים צבאיים. הפלסטינים החזירו לעצמם את הכבוד העצמי, כפי שעשו המצרים ביום-הכיפורים. רבים מהם גם מאמינים שבקדנציה השניה שלו בוש יכפה על ישראל את הנסיגה.

אגב, הדמוניזציה של ערפאת לא נפסקה עם מותו. להפך, היא נמשכת גם עכשיו במלוא המרץ. שמאל וימין, בשותפות מלבבת, מכריזים בכל מאמר ובכל תוכנית-טלוויזיה שערפאת היה המכשול הגדול לשלום. לא הכיבוש. לא ההתנחלויות. לא המדיניות של ביבי-ברק-שרון. רק ערפאת. ולראייה: ערפאת מת, והופ - יש ועידה.

משעשע במיוחד היה משחקה של קונדוליסה רייס. היא ביקרה במוקטעה, שכל אבן בה צועקת את שמו של ערפאת. היא לא הניחה זר על קברו - מחווה של נימוס אלמנטרי, שהייתה כובשת את לב העם הפלסטיני. אבל, כפשרה דיפלומטית, היא הסכימה שלחיצת-היד שלה עם אבו-מאזן תצולם תחת תמונתו של ערפאת.

ערפאת חייך את חיוכו הממזרי. הוא בוודאי הבין.

אז מה הושג בוועידה המי-יודע-כמה הזאת?

יותר קל להגיד מה לא הושג בה.

הסכם אוסלו נכשל מפני שלא הגדיר את המטרה הסופית, שאליה יש להגיע אחרי כל שלבי-הביניים. לערפאת ולאבו-מאזן הייתה מטרה ברורה: מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים ובירתה ירושלים המזרחית, חזרה לקו הירוק (עם תיקוני-גבול מזעריים), פירוק ההתנחלויות ופתרון מעשי של בעיית-הפליטים. לישראלים לא היה אומץ-הלב להצהיר בבירור על הפתרון הבלתי-נמנע. או שהשתעשעו עדיין בחלומות על ארץ-ישראל השלמה.

זה היה מרשם לכישלון. כבר למחרת היום החלו הקטטות על כל אחד מהסעיפים.

בשרם-אל-שייח' בכלל לא דובר על פתרון הסכסוך. אבו-מאזן הצליח להגניב כמה מלים, שרון לא התייחס לעניין. יש משמעות רבה לאי-התייחסות זו. יש להדגיש זאת: שרון לא אמר במפרץ השייח' אף מילה אחת שאינה מתיישבת עם תוכניתו לספח 58% של הגדה המערבית ולסגור את הפלסטינים במובלעות קטנות בשאר השטחים.

הוא הדין לגבי לוח-הזמנים. באוסלו אמנם נקבעו תאריכים, אבל הצד הישראלי לא חלם לקיים אותם. "אין תאריכים קדושים," הכריז יצחק רבין, אחרי שחתם על לוח-הזמנים.

זאת הייתה טעות קטלנית. קטלנית ממש - שכן היא קטלה את רבין. דחיית הפתרון נתנה לכוחות מתנגדי-השלום את הזמן להתאושש, להתארגן ולצאת להתקפה נגדית, שהגיעה לשיאה ברצח רבין. לשווא ציטטנו באוזני רבין את אמרתו של דייוויד לויד-ג'ורג': "אי-אפשר לחצות תהום בשתי קפיצות!"

אבו-מאזן אמר בשארם-אל-שייח' שזהו הצעד הראשון בדרך ארוכה. דרכים ארוכות הן דרכים מסוכנות. לכל אורכן אורבים מחבלי-השלום, ישראליים ופלסטיניים.

זאת ועוד: אחד התנאים המוקדמים לתהליך-שלום אמיתי - ואולי התנאי החשוב ביותר - הוא הצגה נכונה של הדברים. בשרם הוצג מיצג-שווא. מי שהקשיב לכל הנאומים יכול היה לקבל את הרושם, שהבעיה האמיתית היא "הטרור הפלסטיני", ואם זה ייפסק, הכל יבוא על מקומו בשלום. לפי הסדר: (א) הפלסטינים יפסיקו את "האלימות", (ב) ישראל תפסיק את הפעולות הצבאיות, (ג) יווצר שיתוף-פעולה ביטחוני, (ד) השאר בידי אלוהים ו/או אללה.

רואי-שחורות יאמרו: לא ייצא מזה כלום. הפסקת-האש שברירית. במקרה הטוב יגשים שרון את הבטחתו לצאת מרצועת-עזה ולפרק כמה התנחלויות. ואז יתחיל הכל מחדש.

רואי-ורודות יאמרו: זוהי התחלה טובה. הפסקת "הטרור הפלסטיני" תיצור בישראל אווירה חדשה. פירוק ההתנחלויות הראשונות יביא לעימות גורלי, שבו יובס מחנה המתנחלים והימין הלאומני-משיחי. אנשים יראו שאפשר לחיות גם אחרת. הדינמיקה של התהליך תסחוף את שרון קדימה, וגם הוא עצמו לא יוכל לעצור אותו, אפילו ירצה בכך.

מי צודק?