כאשר מת המלך ג'ורג' החמישי, קיבלנו יום חופש מלימודים לאות אבל. פלשתינה (א"י) הייתה שייכת לאימפריה הבריטית, ששלטה בארץ מכוח המנדאט. עד היום נקרא רחוב מרכזי בתל-אביב בשם קינג ג'ורג'.

אחרי קינג ג'ורג' החמישי בא (אחרי זמן-מה) קינג ג'ורג' השישי, שהיה הג'ורג' האחרון בחיינו עד לא מכבר. עכשיו יש לנו קינג ג'ורג' חדש � לא בריטי, אלא אמריקאי.

היחסים בין ארצות-הברית וישראל אינם ניתנים להגדרה פשוטה. אין לאמריקה מנדאט רשמי על הארץ. אין זו גם ברית רגילה בין שתי מדינות. גם אין אלה יחסים בין מדינה-גרורה למעצמה שלטת.

לפעמים מתבדחים שארצות-הברית היא מושבה ישראלית. ואכן, מבחינות רבות זה נראה כך. הנשיא בוש רוקד לפי חלילו של אריאל שרון. שני בתי הקונגרס האמריקאי משועבדים לחלוטין לימין הישראלי � הרבה יותר מהכנסת. כבר נאמר: אילו הגישה השדולה הישראלית בגבעת-הקפיטול הצעת-חוק לביטול עשרת הדברות, שני בתי הקונגרס היו מאשרים אותה ברוב מוחץ. הקונגרס מאשר גם מס שנתי עצום שמשלמת אמריקה לישראל.

אבל יש הטוענים את ההפך: שישראל היא מושבה אמריקאית. ואכן, גם זה נכון מבחינות רבות. לא יעלה על הדעת שממשלת ישראל תסרב לפקודה מפורשת של נשיא ארצות-הברית. אמריקה אוסרת על ישראל למכור מטוס-ביון יקר לסין? ישראל מבטלת את חוזה-המכירה. אמריקה אסרה השבוע פעולה של צה"ל בעזה? אין פעולה. אמריקה רוצה שהכלכלה הישראלית תנוהל על פי תפיסה אמריקאית? אין בעיה: פשוט ממנים אמריקאי לתפקיד נגיד הבנק הממלכתי של ישראל. (אמריקאי נמול, כמובן.)

האמת היא ששתי הטענות נכונות: אמריקה היא מושבה ישראלית וישראל היא מושבה אמריקאית. היחסים בין שתי המדינות הם בבחינת סימביוזה, מושג שמילון אוכספורד מגדיר אותו כ"קשר בין שני אורגניזמים שונים החיים תוך חיבור זה לזה, או זה בתוך זה." (המונח מורכב משתי המלים היווניות "לחיות" ו"יחד".)

כבר דובר הרבה על מקור הסימביוזה הזאת. הציונות הנוצרית האמריקאית קדמה להקמת התנועה הציונית היהודית. המיתוס הלאומי האמריקאי כמעט זהה למיתוס הציוני הישראלי, גם בתוכנו וגם בסמליו (המתיישבים שברחו מרדיפות בארצות מוצאם, ארץ ריקה, החלוצים כובשי השממה, הילידים הפראים, ועוד ועוד). שתי המדינות הן מדינות-הגירה, עם כל המעלות והמגרעות של חברה כזאת. בעיני שתי הממשלות, האינטרסים שלהן מתחברים ליחידה אחת. ביום-העצמאות הישראלי נראים בתל-אביב הרבה דגלים אמריקאיים לצד דגלי ישראל - תופעה שאין לה אח ורע בעולם, מאז שהתפרק הגוש הקומוניסטי.

לכן היה טכס ההשבעה של ג'ורג' בוש השבוע בעל משמעות מיוחדת בישראל. ערוץ-הטלוויזיה הממלכתי שידר אותו בשידור חי. כי במובנים רבים, נשיא ארצות-הברית הוא גם מלך ישראל.

ג'ורג' בוש הוא אדם פשטני מאוד, אלים מאוד, בעל דעות קיצוניות מאוד, נוסף על היותו בור גמור. זהו צירוף מסוכן של תכונות. אנשים כאלה גרמו להרבה אסונות בהיסטוריה. מקסימיליאן רובספייר, המהפכן הצרפתי שהמציא את משטר הטרור, נקרא "המפשט הגדול" בגלל הפשטנות הנוראה של תפיסותיו, שאותן השליט באמצעות הגילוטינה.

האידיאולוגים השולטים במחשבות ובמעשים של בוש נקראים "שמרנים חדשים". אבל זהו שם מטעה מאוד. למעשה זו קבוצה מהפכנית. מטרתה אינה לשמור, אלא להפוך. רובם יהודים, תלמידיו של הפרופסור ליאו שטראוס, יהודי-גרמני בעל עבר טרוצקיסטי שהגיע להשקפה כמעט פאשיסטית, שהוא הטיף לה באוניברסיטה של שיקאגו. את יחסו לדמוקרטיה הוא המחיש בסיפור של גוליבר: כאשר פרצה שריפה גדולה בעיר הגמדים, גוליבר השתין עליה וכך כיבה את האש. כך צריך קומץ המנהיגים להתייחס לציבור הנבער והתמים, שאינו יודע מה טוב לו.

בנאום-ההכתרה הבטיח בוש להביא חרות ודמוקרטיה לכל פינה בעולם. לא פחות ולא יותר. הוא העלה על נס את שתי הארצות, שבהן כבר הגשים משימה זו: עיראק ואפגניסטן. שתיהן נהרסו עד היסוד על-ידי המפציצים האמריקאיים. לא מכבר מחק הצבא האמריקאי עיר גדולה מעל פני האדמה, כדי לגרש ממנה את מתנגדי "הערכים האמריקאיים". מאז נראית פלוג'ה כאילו עבר עליה צונאמי.

אין זה סוד שהניאו-שמרנים מתכוונים "להביא את הדמוקרטיה" לאיראן ולסוריה, ובכך לחסל עוד שני אויבים מסורתיים של ארצות-הברית וישראל. סגן-הנשיא ריצ'רד צ'ייני כבר ניבא שישראל תתקוף את איראן, בדומה לאיום לשחרר כלב רוטוויילר.

אפשר היה לקוות שאחרי הכישלון המחריד של המבצע בעיראק, והכישלון הפחות-בולט באפגניסטן, יירתע בוש ממבצעים חדשים מסוג זה. אבל כדרכו של שליט מסוג זה, אין הוא מסוגל להודות במפלה ולחדול. להיפך, הכישלון מדרבן אותו להמשיך ולהקצין. (כאילו אמר רב-החובל של "טיטאניק": "אסור לשנות כיוון!")

אין לשער מה מסוגל בוש לעולל עכשיו, משנבחר מחדש על-ידי בני-עמו. האגו שלו מתנפח לממדי-ענק. הוא סילק את קולין פאואל האומלל וחלש-האופי (כפי שדויד בן-גוריון סילק בשעתו את משה שרת, כהכנה להתנפלות על מצריים), ובמקומו מינה את קונדוליסה רייס, המשרתת האישית שלו (כפי שמינה בן-גוריון את גולדה מאיר במקום שרת.)

עכשיו מכינים את הספינה לקרב. על סיפונה דומה בוש לתותח שאינו מחובר כראוי - הוא מסכן את חייו של כל אדם בסביבה. תוצאות הבחירות האלה עלולות להירשם בהיסטוריה כאסון עולמי.

בענייני פנים, הוא עלול לחולל אסונות דומים. בשם "הערכים האמריקאיים", הוא עומד לשבור ערך אמריקאי עליון - ההפרדה בין דת ומדינה. זוהי דת של חוזר-בתשובה: דת פרימיטיבית, חסרת-מוסר וחסרת-חמלה. השלטת דת זו בכל תחומי החיים - החל באיסור הפלות ואיסור נישואין חד-מיניים וכלה בשינוי תכנית-הלימודים - עלולה להסיג את החברה במאות שנים ולרוקן את החוקה מתוכנה. אחרי ארבע שנים נוספות כאלה, אמריקה תהיה רחוקה מאוד מזו שאהבנו והערצנו בנעורינו.

ידיד שלי טוען ששתי נשמות שוכנות בגופה של האומה האמריקאית, טובה ורעה. אולי זה נכון לגבי כל אומה, אפילו ישראל ופלסטין. אבל בעם האמריקאי זוהי תופעה קיצונית במיוחד. יש אמריקה טובה, זו של תומאס ג'פרסון (למרות ששחרר את עבדיו רק עם מותו), אברהם לינקולן, וודרו וילסון, פרנקלין רוזוולט ודוויט אייזנהאואר, אמריקה של אידיאלים, תוכנית-מרשל, מדע ואמנות. ויש אמריקה של רצח העם האינדיאני, של סוחרי העבדים ושל מיתוס המערב הפרוע, אמריקה של הירושימה, של ג'ו מק-קארתי, של אפליית השחורים וויאט-נאם, אמריקה אלימה ודורסנית.

בתקופת הכהונה השניה של בוש, אמריקה השניה עלולה להגיע לשיא של כיעור ואכזריות. היא עלולה לתת לעולם כולו דוגמה משחיתה. לא הייתי רוצה שמדינתי, מדינת ישראל, תהיה מזוהה עם אמריקה כזאת. התועלת שתצמח לנו מכך עלולה להיות זמנית מאוד. הנזק יהיה ארוך-טווח, ואולי בלתי-הפיך.

אחת המעלות של החוקה האמריקאית היא שקינג ג'ורג' אינו יכול להיבחר עוד פעם. כמו בשיר של מאיר אריאל: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה." אולי כדאי לאמץ אותו כהמנון עולמי.