עכשיו זה רשמי: קמה "הדמוקרטיה הראשונה בעולם הערבי" או "הדמוקרטיה השניה במזרח התיכון".

הבחירות הפלסטיניות הרשימו את העולם. עד עכשיו, כאשר נערכות בכלל בחירות במדינה ערבית כלשהי, מופיע בהן מועמד יחיד, המקבל 99.62% של הקולות. והנה נערכו בחירות שבהן התמודדו שבעה מועמדים, הייתה מערכת-בחירות ערה והמועמד המנצח זכה ב62%- בלבד.

האמת היא, כמובן, שהדמוקרטיה הפלסטינית הייתה קיימת גם קודם לכן. כבר ב1996- נערכו בחירות לנשיאות ולפרלמנט, תחת פיקוח בינלאומי הדוק. יאסר ערפאת, מנהיג מלחמת-השחרור, לא היה מועמד יחיד, מולו התייצבה מועמדת ראויה, סמיחה חליל, שזכתה כמעט ב10%- של הקולות. אבל בגלל אישיותו הדומיננטית של ערפאת ואי-הפרדה ראויה בין הרשויות, נוסף על מערכת-ההסתה הישראלית נגדו, לא הכירו רבים בעולם עד כה בדמוקרטיה הפלסטינית.

עכשיו המצב שונה. איש אינו יכול להכחיש את הכמעט-נס שקרה: המעבר החלק מעידן ערפאת לעידן יורשיו וקיום בחירות הוגנות תחת פיקוח צמוד. ובעיקר: הדמוקרטיה הזאת לא נכפתה מבחוץ, כתכתיב של נשיא זר, אלא צמחה מלמטה. ולא בתנאים נורמליים, אלא בתנאים של כיבוש אכזרי.

העולם כולו מכיר בדמוקרטיה הפלסטינית. זה כשלעצמו יוצר מצב מדיני חדש.

הרבה תלוי עכשיו באישיותו של אבו-מאזן. הוא מתחיל את דרכו בצל קודמו הגדול. ליורש של מייסד-מדינה יש תמיד בעיה קשה בצעדיו הראשונים. כך קרה, למשל, ליורשיהם של ביסמארק ובן-גוריון.

כדאי לזכור במיוחד את יורשו של גמאל עבד-אל-נאצר, מייסד מצריים החדשה ואליל העולם הערבי כולו. אחרי מותו, כאשר נבחר אנוור אל-סאדאת, שאלתי את ידידי, אנרי קוריאל, מה טיבו של האיש, שעד אז היה כמעט בלתי-ידוע.

קוריאל, היהודי שהקים את התנועה הקומוניסטית המצרית, היה בעל מוח חד כתער. הוא קיים בפאריס כעין מרכז עולמי לסיוע לתנועות-שחרור, אך שמר על קשרים הדוקים עם מולדתו. פסק-דינו היה נחרץ: "סאדאת הוא טמבל."

הוא לא היה היחיד שחשב כך. באותם הימים התבדחו במצריים על מקורו על הכתם הכהה במצחו של סאדאת. אמרו שבכל ישיבה של מועצת הקצינים החופשיים (שניהלה אז את מצריים) ביקש נאצר את החברים להביע את דעתם. הם קמו אחד-אחד ודיברו, ובסוף קם גם סאדאת לדבר. נאצר היה מצמיד אצבע אל מצחו, דוחף אותו בעדינות חזרה לכסא ואומר: "שב, אנוור, שב!"

והנה, סאדאת הדהים את העולם. הוא שלח את צבאו לצלוח את התעלה ביום-כיפור והנחיל לצה"ל את התבוסה הגדולה הראשונה שלו בשדה-הקרב. ביקורו בירושלים היה מעשה מבריק שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם לא קרה קודם לכן שמנהיג יבקר את בירת האויב במצב של מלחמה.

אבו-מאזן חי מרבית חייו בצלו של ערפאת. הוא לא היה מנהיג צבאי, כמו אבו-ג'יהאד הנערץ, שנרצח בידי ישראל. הוא גם לא שלט במנגנוני-ביטחון, כמו אבו-איאד, שנרצח בידי אבו-נידאל. מאז 1974 היה שותף פעיל למאמצו ההיסטורי של ערפאת להגיע לידי הסדר עם ישראל, וטיפל ביחסים עם כוחות-שלום ישראליים. אני עצמי הכרתי אותו לראשונה בתוניס, ב1983-.

לא אופתע אם אבו-מאזן, כנשיא המדינה הפלסטינית בדרך, יגלה כישורים ותכונות שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בתקופת-ערפאת. הוא עשוי להיות סאדאת הפלסטיני.

אמנם, אבו-מאזן שונה מאוד מסאדאת. המנהיג המצרי היה בעל נטייה דרמטית (כמו מנחם בגין), הוא אהב מחוות גדולות (כמו ערפאת). הסגנון של אבו-מאזן הפוך.

ויש עוד הבדל עצום: סאדאת שלט שלטון מוחלט במדינה גדולה. הוא יכול היה להרשות לעצמו לצפצף על דעות אחרות. לאבן-מאזן אין לוקסוס כזה.

הוא מביא עמו לתפקיד נדוניה חשובה: יחסיו עם נשיא ארצות-הברית.

ג'ורג' בוש הוא איש פשוט. הוא אוהב או שונא מישהו, ועל פי זה נקבעת מדיניות המעצמה הגדולה בעולם. הוא אוהב את אריאל שרון, וממש מתבטל בפניו. כמי שלא היה מעולם בקרב, מעורר בו המצביא הישראלי הערצה. שרון גם מזכיר לו את המיתוס האמריקאי הקיומי � השמדת האינדיאנים וכיבוש השטחים. ואילו ערפאת הזכיר לו צ'יף אינדיאני, ששפתו בלתי-מובנת וטכסיסיו שטניים.

כאשר פגש בוש בעקבה את אבו-מאזן רך-הדיבור, בחליפה סולידית ופנים מגולחות, ההפך מהסטראוטיפ של הערבי הקנאי, הוא מצא חן בעיניו. לכן בירך אותו השבוע עם היבחרו והזמין אותו מיד לבית הלבן. השאלה היא אם אבו-מאזן יכול לתרגם יחס זה להישגים מדיניים מהירים.

המצב מעמיד את שרון בפני ברירה קשה. נטייתו הטבעית היא לעשות לאבו-מאזן את מה שעשה בהצלחה לערפאת: להפוך אותו לשטן ולנתק אותו מארצות-הברית. הוא כבר התחיל להשמיע רמזים קודרים על אי-רצונו של אבו-מאזן לחסל את "ארגוני הטרור".

אבל שרון יודע שעליו לנהוג בזהירות מירבית, שמא ירגיז את בוש. כל עוד אבו-מאזן הוא או-קיי בעיני בוש, אסור לשרון להיראות כמי שמתנכל לו, וגם זה נותן לאבו-מאזן הזדמנות.

מה הוא יכול לעשות?

משימתו הראשונה היא להסתדר עם ארגוני-הסירוב. שום מנהיג אינו מסוגל לנהל מדיניות לאומית כאשר סיעות חמושות פועלות בכיוון ההפוך לשלו. בן-גוריון עמד במצב דומה כשאצ"ל ולח"י ניהלו פעולות עצמאיות. פעם ניסה לשלב אותם ב"תנועת המרי העברי", פעם מסר אותם לבריטים. אבל כדאי לזכור: את ההתמודדות המכרעת ערך בן-גוריון בפרשת "אלטלינה" רק אחרי שמדינת-ישראל כבר קמה. ואז שילב את אנשי אצ"ל ולח"י בצה"ל החדש.

מי שאומר שאבו-מאזן מוכן או מסוגל לפתוח במלחמת-אחים נגד החמאס אינו יודע מה הוא שח. דעת-הקהל הפלסטינית לא תרשה זאת. רוב הפלסטינים מאמינים שלולא המאבק החמוש לא היה שרון מדבר על נסיגה מעזה. הם מוכנים להפסקת-אש כדי לתת צ'אנס לאבו-מאזן. אך הם לא רוצים בפירוק הארגונים, שמא יצטרכו לחדש את המאבק המזוין במקרה שאבו-מאזן לא ישיג מאמריקה ומישראל את מימוש היעד הלאומי.

ביחסיו עם חמאס יעדיף אבו-מאזן, כמו ערפאת, שילוב של שיכנוע, לחץ פוליטי וגיוס דעת-הקהל. יהיה עליו לשכנע את הארגונים החמושים לקבל את האסטרטגיה הלאומית הנקבעת על-ידי המנהיגות. בתמורה יהיה עליו לשתף את החמאס במערכת הפוליטית, באש"ף ובבחירות לפרלמנט.

הפיגוע במסוף קרני השבוע לא היה אלא הפגנת-כוח של הארגונים החמושים. זאת הייתה פעולת-גרילה קלאסית, כמו הפעולה שבה הושמד לא מכבר המוצב ב"ציר פילדלפי". הארגונים רוצים להוכיח שהם לא נוצחו, אלא השיגו מול צה"ל מצב של תיקו. אם תושג הפסקת-אש, היא לא תבטא חולשה, כשם שמלחמת יום-כיפור קדמה לשלום הישראלי-מצרי, והגרילה של החיזבאללה קדמה ליציאה מלבנון.

אם ישיג אבו-מאזן הפסקת-אש כזאת, הוא יוכל לגשת למשימתו העיקרית: ההסתערות על דעת-הקהל הישראלית והעולמית והמאמץ הדיפלומטי לשינוי עמדת ארצות-הברית.

סאדאת הצליח בכך. אבל לסאדאת היה עסק עם מנחם בגין, שהיה מוכן לוותר על שטח מצרי כדי להמשיך במאבק בפלסטינים ולמנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית. גם שרון מתנגד בכל מאודו להקמת מדינה פלסטינית בכל הגדה והרצועה, שבירתה תהיה מזרח ירושלים. ואילו אבו-מאזן, כמו ערפאת לפניו, לא יוכל ולא ירצה לוותר על מטרה קדושה זו.

יש עוד הבדל עצום במצבם של סאדאת ואבו-מאזן: סאדאת בא לירושלים רק אחרי שהובטח לו, בשיחות חשאיות, שבגין יחזיר לו את כל סיני. ואילו שרון אינו מבטיח לאבו-מאזן דבר וחצי-דבר.

כשאבו-מאזן יוצא היום לדרכו, רבים מייחלים להצלחתו אך איש אינו מקנא בו.