השד יודע איך נכנסתי לכל העסק המחורבן הזה. אני מתעורר בבוקר ולא מאמין. מה, אני, אריק שרון, מנהל מלחמה נגד המתנחלים? אני, ששמתי אותם שם מלכתחילה? אני, שחזיתי את מערך ההתנחלויות וסימנתי אותו על המפה לפני שהמתנחלים עצמם חלמו עליו?

איך זה התחיל בכלל? מה רציתי, בסך הכל?

הנשיא בוש ביקש ממני לבוא עם איזושהי תוכנית-שלום. זה היה דרוש לו בשביל מערכת-הבחירות שלו. אז מה, אני לא אעשה טובה לבוש שעוזר לנו על כל צעד ושעל, שכבר חזר בו עשרים פעם מעמדותיו הקודמות, כמו למשל בעניין גושי ההתנחלות, וכל זה רק כדי שאגיד עליו מילה טובה?

הייתי גם צריך לעשות משהו כדי לשים קץ להשתוללות של הביילין הזה. "תוכנית השלום" שלו קיבלה הד בינלאומי, נשיאים וראשי-ממשלחה רקדו סביבה. זה היה עלול להיות מסוכן. בעיקר מפני שזה היה עלול לערער את האמונה של הציבור ש"אין לנו פרטנר לשלום". נכון שלא אני המצאתי את זה, אלא אהוד הברק, אבל זה הנכס החשוב ביותר שיש לנו. אז הייתי צריך להנפיק משהו שיטאטא את היוזמה הזאת מהשולחן ושגם יחזיר אותי למרכז הבמה בישראל ובעולם. הרי הפיצו עלי שאני זקן, עייף, חלש, חסר יוזמה, שאני נותן לדברים להיסחף סתם. מה, אני זקן? אני חלש? אז התלבשתי על היוזמה הזאת והוכחתי שאני נחוש, נחרץ. ותראו מה קרה: כבר שנה ש"תוכנית ההתנתקות" שלי עושה מהפכות בישראל וכל העולם עוסק בה. כולם מכירים בזה שזוהי ההצגה היחידה בעיר.

אז נכון שלא חשבתי הרבה לפני שזרקתי את זה לחלל. וממש לא חלמתי שזה יקבל ממדים כאלה.

מה, בסך הכל, הצעתי? שנוציא את הצבא מרצועת-עזה ונפנה את ההתנחלויות שם. האמריקאים ביקשו שנוסיף לזה כמה התנחלויות קטנות בצפון השומרון, אז הוספתי אותן.

כמו תמיד, הייתה לי כמובן תוכנית למקרה הטוב ותוכנית למקרה הרע. במקרה הטוב לא היה יוצא מזה שום דבר. או שהפריץ היה מת או שהסוס היה מת. ובינתיים הוכחתי שאני פועל למען השלום, גרמתי לסערה עולמית, יצאתי טוב. ובסוף לא היינו עוזבים אף מילימטר ולא מפנים אף מתנחל.

במקרה שזה לא היה הולך, והייתי נאלץ לבצע את התוכנית, זה גם היה יוצא לא רע. זה היה משתלב היטב בתוכנית הגדולה שלי לספח את מרבית הגדה המערבית ולהשאיר את הערבים - בינתיים - עם איזה חצי תריסר מובלעות. הרי ברור שרצועת-עזה תהיה בכל מקרה אחת המובלעות האלה. מישהו רוצה את הערבים האלה בתוך מדינת ישראל?

הייתי בטוח שראשי המתנחלים יבינו את ההגיון הזה. קראתי להם לשיחות פרטיות בחווה ואמרתי להם: תראו, ילדים (מה, הם לא הילדים שלי?) אני הולך לעשות מהלך גאוני. אנחנו נקריב כמה התנחלויות קטנות. את כל ההתנחלויות בעזה וכמה התנחלויות בשומרון. בשלבים הבאים נצטרך להקריב גם כמה התנחלויות יותר רציניות בלב השומרון, מה לעשות.

נכון, זה כואב. הרי אמרתי לכם מראש שיהיו ויתורים כואבים. אבל תסתכלו על זה במבט היסטורי. אנחנו נפנה כמה אלפי מתנחלים, אבל נציל את 200 האלפים האחרים. ולא רק זה - בהמשך הדרך נביא לגדה מאות אלפי מתנחלים חדשים, כדי ליישב את כל השטחים שנספח ביהודה ושומרון. זה כמו לגזום כמה ענפים בעץ על מנת להעמיק את שורשיו ולהאדיר את נופו.

הייתי בטוח שהם יקפצו על זה. מה, הם לא מכירים אותי? לא דיברתי אתם מאות פעמים? הם לא רבצו אצלי בחווה ימים ולילות? הם לא יבינו את הממדים ההיסטוריים של התוכנית הזאת? הם לא רואים שזהו צעד ענק להגשמת הציונות?

אמרתי להם: הציונות זה מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל, בלי ערבים. זהו מהלך היסטורי. הציונות ידעה תמיד להגשים בכל תקופה את מה שאפשר היה להגשים באותה תקופה. היא הבינה את מגבלות הכוח וקיבלה בכל שלב את מה שניתן לקבל, מבלי לוותר על ההחלטה הנחושה להשיג את השאר בשלבים הבאים.

השלב שלנו עכשיו זה לספח את מרבית יהודה ושומרון ולהשאיר לערבים את עזה, חברון, רמאללה, שכם וג'נין, את האזורים מסביבן. שיקראו לזה מדינת פלסטינית, מה איכפת לנו. אבל בשביל זה צריך לפנות התנחלויות. כמה עשרות, כן, גם כמה מהישובים היקרים ביותר. זה כואב? זה כואב. אבל צריכים לראות את התמונה הגדולה. תחשבו על זה שבסוף, בשלב הבא, אולי כשאתם ואני כבר לא נהיה, נסלק את הערבים גם מהאזורים האלה.

ומה קרה? הם התחילו להשתולל. אסור לפנות אף התנחלות אחת, הם צעקו.

אמרתי להם: תראו, אני חייל. לפני הקרב על אבו-עגילה ידעתי שיפלו בו כך-וכך חיילים. זה לא שלא חשבתי לרגע על הגופות, על המשפחות השכולות. אבל זה לא עיכב אותי. אם המטרה הייתה מספיק חשובה כדי להקריב את החיילים האלה, אז מקריבים אותם. אסור להסס. בלי מחשבה שניה. מי שאינו מסוגל לכך, אינו יכול להיות מצביא. אז תסתכלו על זה כך.

חשבתי שהם יבינו את זה. זה הרי הגיוני. אבל הסתבר שאצלם אין הגיון. הם נכנסו לסחרור. כל מיני משוגעים, רבנים וחוזרים בתשובה, דחפו אותם. אמרו שאם נעקור התנחלות אחת, אי-אפשר לעצור את התהליך. בסוף יעקרו את כולן. ניסיתי להרגיע אותם, אבל הם נכנסו לאמוק.

ובשביל מי? בשביל ההתנחלויות בגוש קטיף, שהם בכלל היו בהתחלה מפא"יניקים. מי שם אותם שם? ישראל גלילי ומשה דיין. אז שלא ידברו בשם אלוהים ומצוות ארץ-ישראל. אבל אנשי יש"ע החליטו להתייצב מאחוריהם, ועכשיו זה מתחיל להיות מלחמה בין עם-ישראל וכל המתנחלים.

הייתי הרבה יותר נהנה אילו הייתי עכשיו עם החברה' המתנחלים, ושותה את הדם לראש-ממשלה אחר.

מישהו היה מאמין לפני חמש שנים שאני, אריק, אהיה האויב מס' 1 של המתנחלים? שהם יקללו אותי ויתכננו לרצוח אותי? שאני אכין את צה"ל לפינוי המתנחלים שאני בעצמי גידלתי וטיפחתי אותם? צחוק הגורל.

מישהו כתב שזוהי מלחמה בין מדינת-ישראל למדינת-יהודה. שזה נוגע לעצם זהותה של המדינה. שאני, הצבר מכפר-מלל, ישראלי שורשי, אשבור את המתנחלים אחוזי הטירוף הדתי, שרוצים להרוס את הדמוקרטיה הישראלית. אבל אין דבר שהוא רחוק ממני יותר. תמיד כיבדתי את הדתיים ורבניהם. פעם אפילו התחלקה לי הלשון ואמרתי שיותר חשוב ללמוד גמרא מאשר לשרת ביחידה קרבית בצה"ל.

אבל איזה ברירה יש לי? אני מרגיש כאילו אני שוחה בים וזרמים חזקים ממני סוחבים אותי. אני לא יכול לסגת מהתוכנית, כי אני מחויב לבוש ואני צריך להיראות נחוש ונחרץ, אחרת ביבי ושאר הזאבים הרעבים יאכלו אותי לארוחת-הבוקר. ואני חייב להגן על צה"ל. בלי צה"ל, מה יישאר מהמדינה הזאת?

אז זהו. צריך לקום לעוד יום עבודה. צריך להקים קואליציה עם כל האפסים האלה. לתכנן את המהלכים מול אבו-מאזן, שייבחר מחר ומנסה להערים עלי בדברי חלקלקות. ובעיקר - לטפל במתנחלים המשתוללים, שעוד יביאו מלחמת-אחים.

מי היה מאמין שאני אגיע למצב כזה.