נתאר לנו לרגע, שנחשולי הענק היו מכים בחוף המערבי של אירופה, שרבבות בריטים, אירים, הולנדים, בלגים, צרפתים, ספרדים ופורטוגלים היו טובעים ומתים ממגפות בעקבות צונאמי, וגם החוף המזרחי של ארצות-הברית היה נפגע.

איך היה העולם מזדעק! איך היו הממשלות מתגייסות! אילו סכומי-עתק היו נתרמים תוך שעות כדי להציל מה שניתן להציל ולמנוע את סכנת המגיפות המאיימות על מיליונים!

אבל זה הרי לא קרה באירופה. זה קרה למדינות אסיאתיות רחוקות ועניות. וזה עושה את כל ההבדל.

האם זה היה מוכרח לקרות?

אי-אפשר היה למנוע את הרעש או לתת התראה מוקדמת יעילה. אך ברגע שנרשמה רעידת-האדמה בלב-ים, היה הצונאמי צפוי. אחרי שהוא התחיל בריצת-האמוק שלו על פני האוקיינוס, עבר זמן מספיק כדי להזהיר חופים רחוקים יותר. הרי די היה בכמה דקות, כדי שרבבות ירוצו למקומות גבוהים יותר, או יעלו לקומות עליונות. אזהרה כזאת לא ניתנה.

האדם הגיע אל הירח. חלליות מגיעות לכוכבים רחוקים. מיליארדים על גבי מיליארדים הושקעו במאמצים אלה. אבל הגניוס האנושי אינו מספיק כדי להציל רבבות בני-אדם מפני אסון-טבע שכזה?

אפשר תמיד לטעון שזוהי "חכמה שלאחר מעשה". אבל הרי ממש לשם-כך קיימים המומחים שתפקידם הוא לחזות סכנות לפני שהן מתגשמות. התקשורת מלאה בסיפורים על מומחים שנרדמו על משמרתם, על מרכזי-אתרעה שקיבלו מידע עדכני ולא העבירו אותו הלאה בעוד מועד, על מוסדות-מדע שהיו בחופשת סוף-השבוע ולכן לא יכלו להתריע, על חוסר תקשורת-חירום מינימלית למקרים כאלה.

אומרים לנו שהמצב טוב יותר באוקיינוס השקט, שם יש מודעות גדולה יותר לסכנה מסוימת זו. אין זה מקרה שהמילה "צונאמי" היא יפאנית (חיבור של המילים "נמל" ו"גל"). אך האם יושבי החופים של אוקיינוסים אחרים פחות מיוחסים?

תגובת העולם המערבי הייתה בגדר שערורייה.

ראש ממשלת-בריטניה, טוני בלייר, בכלל לא הפסיק את חופשתו במצריים. קופי אנאן הפסיק את חופשתו רק ביום הרביעי לאסון, ואז נאם נאום שמנוני. נשיא ארצות-הברית נשאר בחוותו בטכסס ומסר שם הודעה שגרתית, שתקפה את מתאם-הסיוע של האו"ם, ז'ן איגלמד, על שמתח ביקורת על "הקמצנות" של המדינות העשירות. האיש התנצל מיד. קולין פוואל, שכבר הפך לקריקטורה פאתטית של עצמו, דחה את הטענה שארצות-הברית לא עשתה את המוטל עליה, כשהקציבה 15 מיליון דולאר (1!) לסיוע.

ובאשר לתרומות - הן היו מגוחכות. כבר כעבור כמה שעות היה ברור שיהיה צורך במיליארדי דולרים כדי להציל, למנוע ולשקם. ארצות-הברית נידבה מיליון, אחר-כך 15 מיליון, אחר-כך הגדילה את הסכום ל35- מיליון - פחות מהסכום שיבוזבז על חגיגת כניסתו של בוש לתקופת-כהונתו השניה. (תחת לחץ, הוגדל הסכום אחר-כך פי 10.) בריטניה תרמה סכום דומה. מדינות אחרות תרמו סכומים שונים. אפילו ישראל תרמה סכום כלשהו, והקימה רעש כאילו הצילה עולם ומלואו.

כל זה ביחד לא היה אפילו טיפה בים - מטאפורה שיש לה משמעות עצובה בימים אלה.

אפשר לנסות ולהצדיק זאת בהלם שפקד את העולם בימים הראשונים. עבר זמן עד שהמערכת הפוליטית ברחבי תבל תפסה את מלוא עוצמת האסון. הטלוויזיה, מכשיר המתאים במיוחד למצבים כאלה, הביאה את התמונות המזעזעות לכל בית, הפעילה את דעת-הקהל וגרמה ללחץ על הפוליטיקאים. אך גם זה לא הספיק כדי לעורר תגובה הולמת. מה גם שהתקשורת התרכזה בכמה מקומות נגישים, אך לא למאות המקומות שהגישה אליהם קשה. כך התקבלה תמונה כוזבת לגמרי על מידת הסיוע, וסיפורים סוחטי-דמעות באו במקום דיווח אמת.

אפשר לטעון שאין כל אפשרות לצפות מראש קטסטרופה בממדים עצומים כאלה ולהתכונן לבואה. אולי זה נכון. אבל העולם לא היה מוכן גם לאסון בממדים קטנים יותר.

לפני שנים, אחרי הרעש הגדול בקרבת איסטנבול, פירסם העיתון הבינלאומי "הראלד טריביון" קריאה שלי למהפכה מחשבתית בתחום זה. הצעתי להקים כוח-הצלה בינלאומי.

הקריאה הייתה להקים כוח קבוע, בעל מטה כללי ושרשרת-פיקוד, המסוגל להגיב תוך שעות על אסון גדול ולגייס תוך ימים את כל הדרוש לקטסטרופה בינלאומית גדולה.

לשם כך לא די ב"מתאם-סיוע" באו"ם - דרוש מטה קבוע, הנמצא בכוננות מתמדת, 24 שעות ביממה. למטה זה צריכה להיות שליטה על כוחות-הצלה בארצות שונות, שניתן להזעיקם בהתראה קצרצרה. עליו להכין את התשתית הלוגיסטית כדי להחיש עזרה בדרך האוויר, היבשה והים לכל נקודה בעולם, גם כאשר האסון הורס את הדרכים והנמלים. עליו להכין סגל מאורגן של מומחים בתחומי החילוץ, הרפואה והאספקה, תוך ניצול הניסיון שהצטבר בארצות השונות. עליו לסמן מראש את המשאבים בארצות השונות שניתן להשתמש בהם בהודעה מוקדמת קצרה. אם כל זה מוכן מראש, ניתן יהיה להפעיל מבצעים מאסיוויים של הצלה וסיוע תוך שעות, ולהגדילם בימים הבאים בהתאם לנדרש.

גוף כזה יכול גם לדאוג להשלמת מערכת-התראה עולמית בפני אסונות-טבע מסוגים שונים, תוך שימוש בכל האמצעים הדרושים, ובכלל זה לוויינים, ולהבטיח שההתראות יגיעו בזמן אמת לאוכלוסייה הנתונה בסכנה.

הכוח הבינלאומי אינו צריך לבוא במקום ארגוני הסיוע המתנדבים, העושים עבודה נפלאה. הוא צריך להוות את יחידת הריכוז והפיקוד, המוכנה לפעולה מיידית.

כפי שראינו השבוע, אסון גדול מאחד עמים ומטשטש ניגודים. אני חושב שהקמת כוח-ההצלה הבינלאומי יכולה לתרום לשותפות העולמית ולקדמה צעד נוסף.

הצעתי זכתה לפרסום אך נתקלה מיד בהתנגדות האוטומטית של הביורוקרטיה הבינלאומית. מישהו מטעם האו"ם הגיב בטון נעלב שכבר יש באו"ם קבוצה של פקידים האחראית לתחום זה, וכו' וכו'. מובן ששום דבר לא נעשה. את התוצאות ראינו השבוע - עברו ימים יקרים עד שהמבצעים המשמעותיים הראשונים יצאו לדרך, לא הייתה שום פרופורציה בין הצרכים וההיענויות. אבל שראינו בטלוויזיה ביורוקרטים שונים, בחליפות מגוהצות ועניבות, מסבירים שהכל נעשה כראוי.

יש להקים את כוח-ההצלה הבינלאומי, כדי שיהיה מוכן לאסון הבא. יש להעמיד בראשו אדם סמכותי, בעל כוח-דמיון, תנופה מחשבתית, כושר-ארגון ויכולת-אילתור. יש אנשים כאלה גם בישראל. אני בטוח שיש כאלה בארצות אחרות. מה שחסר הוא הרצון העולמי. גם הפעם עלולה האנושות להסתפק בצקצוקי לשון ובמעשים שכל מטרתם היא לצאת ידי חובה - וכעבור כמה שבועות תשכח מכל העניין.