"פיתרון התעלומה טמון בנביחת הכלב," אמר שרלוק הולמס.

"אבל הכלב בכלל לא נבח!" השיב הד"ר ווטסון.

"זה כל העניין!" סיכם שרלוק.

תעלומת השבוע נגעה לזר של טוני בלייר. הזר שהוא לא הניח על קברו של יאסר ערפאת. וזהו כל העניין, ד"ר ווטסון.

בלייר אכן הגיע אל הקבר. אבל הוא נמנע מלעשות את הדבר הכי טבעי ומקובל: להניח זר. הוא גם לא קד קידה. הוא הרכין את ראשו בכמה סנטימטרים ומיהר להסתלק משם.

בדמיוני אני שומע את ההתייעצות הקדחתנית שקדמה לאירוע. יועציו של בלייר התווכחו: להניח זר? חס וחלילה, זה ירגיז את הנשיא בוש. לקוד קידה? זה לא ימצא חן בעיני אריאל שרון. אז להרכין קצת את הראש. בסדר. זה צריך להספיק לפלסטינים.

אבל כמה? עשרה סנטימטרים? זה יותר מדי. שני סנטימטרים? לא מספיק. אז חמישה סנטימטרים. סיכמנו.

אני גם רואה בדמיוני את בלייר מתאמן לפני הראי. ובאמת, זה יצא בסוף בדיוק כפי שתוכנן. על המילימטר.

24 שעות לפני כן עמדתי באותו המקום, ביום ה40- של האבל, שיש לו משמעות מיוחדת במסורת המוסלמית. ראשי הרשות הפלסטינית ואורחים רבים, וביניהם נציגיהם של נשיא מצריים ומלך ירדן, התכנסו באולם-האירועים במוקטעה, ורבבות הצטופפו בחצר. לקבוצת פעילי "גוש שלום", המשלחת הישראלית היחידה שהשתתפה באירוע, יועדו מקומות שמורים. אחרי הנאומים ניגשנו אל הקבר, שעליו נערמו עשרות זרי-פרחים. הפלסטינים עברו על פניו, עמדו בדממה, אחרים התפללו תפילה קצרה. היו הרבה עיניים דומעות. זהו עכשיו האתר הלאומי המרכזי של העם הפלסטיני, מלבד מסגד אל-אקצה וכיפת-הסלע.

"כל פלסטיני אוהב את ערפאת," אמר לי אחד הצעירים במקום, "וכל אחד אוהב אותו בדרך משלו."

בלייר חשב בוודאי שהוא עושה לפלסטינים טובה גדולה בכך שהוא בכלל ניגש אל הקבר. אבל התנהגותו, כשל אדם היוצא כדי חובה לא-נעימה, הייתה טעות חמורה. בתרבות הערבית, מחוות חשובות ממילים. אי-הנחת הזר הייתה עלבון לזכרו של אבי האומה הפלסטינית. והרי בהשוואה לערפאת, בלייר הוא גמד פוליטי.

אז בשביל מה הוא בא בכלל?

בעולם נפוצה השמועה שיש "חלון של הזדמנויות" בסכסוך הישראלי-פלסטיני. גדולי העולם עטים על המציאה, כעופות השמיים, החל בבלייר עצמו וכלה בשר-החוץ האקס-פשיסטי של איטליה. כולם רוצים לחטוף נתח מהתהילה של "עושי שלום". זה די דוחה, וזה גם קצת מגוחך, מכיוון שבפועל אין חלון ואין הזדמנויות, כל זמן ששרון בשלטון.

לבלייר יש סיבה נוספת משלו. הוא גרר את בריטניה למלחמת עיראק, בניגוד לרצון חלק גדול של עמו. כפי שרבים חזו מראש, המלחמה הפכה לאסון, המחמיר והולך מיום ליום. אז מה טוב יותר מאשר לרכב על העניין הפלסטיני, כדי להסיח את הדעת מהביזיון העיראקי? וכדי להשתחרר מהתווית של "הפודל של בוש", בלייר צריך גם להוכיח שהוא מסוגל לפתח יוזמה עצמאית, ולגרור את בוש אחריו, לשם שינוי.

כך נולד רעיון: ועידת-שלום בינלאומית גדולה שתתכנס בלונדון, ושבה יושג השלום המיוחל בין ישראל ופלסטין. הצלחה מסחררת. בריטניה חוזרת לימי זוהרה. פרס-נובל מובטח לבלייר.

אך כאשר מיהר לאריאל שרון, ציפתה לו מקלחת קרה. שרון בטוח בעצמו, הוא קרוב לבוש יותר מכפי שבלייר יהיה אי-פעם. כשבלייר הציע לו את ועידת-השלום, שרון אמר לו, פחות או יותר, "אתה יודע איפה אתה יכול לדחוף אותה."

בלייר ירד מהסוס באותה המהירות שבה עלה עליו. טוב, אז לא ועידת-שלום. השלום "אאוט". הס מלהזכירו. תהיה סתם ועידה, בלי שלום, וישראל בכלל לא תשתתף בה. אז בשביל מה ועידה? כדי ללמד את הפלסטינים איך להיות ראויים לשלום. איך להילחם בטרור, איך לעשות דמוקרטיה, איך לבצע רפורמה. בריטניה, המלאה כרגע בשערוריות מין ושוחד, תלמד את הפלסטינים איך להתנהג.

בלייר ניסה גם להפריח בלון של שלום ישראלי-סורי, אך גם מזה הוא ירד מהר. בוש לא רוצה שלום ישראלי-סורי, ושרון רוצה בו עוד פחות. בוש רוצה לשמור על האופציה לתקוף את סוריה ברגע שהמצב בעיראק ישתפר. (הוא עדיין חולם על זה בלילות.) ואילו שרון בכלל אינו רוצה בשלום שיהיה כרוך בפירוק התנחלויות והחזרת הגולן, רחמנא ליצלן.

כך נשאר רק העניין הפלסטיני. כשהוא עומד ליד שרון, וכולו מקרין הערצה, הכריז בלייר ששום תהליך-שלום אינו אפשרי עד אשר יחסלו הפלסטינים את הטרור. בתרגום חופשי: עד שלא תיפסק ההתנגדות לכיבוש, אי-אפשר לדבר על סיום הכיבוש. מכיוון ששום מנהיגות פלסטינית לא תצליח "לחסל את הטרור" כל עוד אין שום זיק של תקווה לסיום הכיבוש ולפתרון הסכסוך, פירוש הדבר: אין תהליך-שלום.

עד לפני 44 יום היה לזה תירוץ פשוט: יאסר ערפאת הרשע הוא המחסום לשלום. עכשיו, כשאין עוד ערפאת, שלף שרון בו במקום את התירוץ האחר: קודם כל הם צריכים לחסל את הטרור. כלומר: קודם כל יהיו לסבתא גלגלים. בלייר קיבל זאת בהתלהבות.

עם המטען הזה הגיע לרמאללה, כדי להציע לאבו-מאזן את ועידת-לונדון כמכשיר לחינוך העם הפלסטיני. בלייר מאמין, כנראה, שהעם הפלסטיני, במצוקתו הקשה, ייאחז גם בקש.

את הזעם שעורר בלייר בקרב הפלסטינים ביטא ראש-הממשלה אבו-עלא למחרת היום, כאשר תקף את יוזמתו בחריפות. אך המנהיגות הפלסטינית לא תוכל להרשות לעצמה לסרב להזמנה לבוא לוועידה, בייחוד אם גם בוש ידרוש זאת. אז תהיה עוד ועידה עקרה ל"בעיה הפלסטינית", המאה ואחת במספר (מי סופר).

אני מקווה שאבו-מאזן לא יניח שום זר בלונדון. שייסע לקברו של צ'רצ'יל וירכין את ראשו, חמישה סנטימטרים בדיוק.