"תן לי אשראי!" קרא ראש-הממשלה לוי אשכול לעבר קודמו, דויד בן-גוריון, בוועידת מפא"י, בפברואר 1965.

מהרגע שבן-גוריון התפטר, הוא התחיל לחתור תחת יורשו. אשכול, שעסק עד אז רק בהתיישבות ובכלכלה, נראה חיוור וחלש לעומת קודמו המונומנטלי, אבי המדינה, מצביא שתי מלחמות.

הקריאה הדרמטית לא עזרה. בן-גוריון פרש מהמפלגה והמשיך לשפוך על אשכול אש וגפרית.

אבו-מאזן נמצא עכשיו במצב דומה. גם הוא היה יכול לקרוא, במילותיו של אשכול: "תן לי אשראי!"

אמנם קודמו הגדול אינו יכול עוד לתקוף אותו, אלא בעקיפין, באמצעות מורשתו. אבל יש לו לאבו-מאזן די מתנגדים במפלגתו, פת"ח.

הטלוויזיה מציגה זאת כמאבק אישי בינו ובין אנשי דור-הביניים, ובעיקר מרוואן ברגותי. זה טבעה של טלוויזיה. מכיוון שהמסך הקטן מיטיב להציג פנים של בני-אדם, אך אינו מסוגל להציג רעיונות, כל מאבק רעיוני הופך בה למאבק אישי. (בכך מתאמתת אימרתו של הוגה-הדעות הקנדי, מרשל מקלוהן, ש"כלי-התקשורת הוא המסר" � כלומר, כלי-התקשורת מסרס את המציאות בהתאם לצרכיו.)

מובן שיש בוויכוח אבו-מאזן-ברגותי עימות אישי ועימות בין דורות. אבו-מאזן מייצג את הגוורדיה הישנה של פת"ח, יריביו מייצגים את לוחמי האינתיפאדה הראשונה והשניה. אך העימות האמיתי הוא בין שתי תפיסות-עולם ושתי אסטרטגיות יסודיות של המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי.

את השם אבו-מאזן שמעתי לראשונה ב1974-, כאשר נוצר המגע הראשון ביני ובין צמרת אש"ף. שאלתי את בן-שיחי הראשון, סעיד חמאמי, שאהיד שלום, מי עומד מאחוריו. הוא גילה לי בסוד שהוקמה בפת"ח ועדה של שלושה, הממונה על המגעים עם ישראלים. קראתי להם "שלושת האבואים" - אבו-עמאר (יאסר ערפאת) אבו-מאזן (מחמוד עבאס) ואבו-איאד (צאלח ח'לף).

בין השלושה, אבו-מאזן היה הממונה הישיר על ענייני ישראל. הוא עשה את הדוקטוראט במוסקווה על מעשי התנועה הציונית בימי השואה, ופעם אף ביקשו אותי להביא לו ספרים על פרשת קסטנר. פגשתי אותו לראשונה פנים-אל-פנים כאשר משלחת של "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (האלוף מתי פלד, מנכ"ל האוצר לשעבר יעקב ארנון ואני) הוזמנה להיפגש עם ערפאת בתוניס, בינואר 1983.

לפני הפגישה נפגשנו עם אבו-מאזן, וכך היה גם בכל הפגישות הבאות שלנו בתוניס: תמיד הבאנו את הצעותינו תחילה לאבו-מאזן, ורק אחר-כך הובאו הסיכומים שלנו בפני ערפאת, שהחליט לקבלם או לא.

זה עוזר לי עכשיו להבין את גישתו של אבו-מאזן. האסטרטגיה שלו אומרת: עיקר המאמץ הפלסטיני צריך להיות מופנה לעבר ארצות-הברית והציבור הישראלי. יש עכשיו הזדמנות לשנות את גישתו החד-צדדית של הנשיא בוש. בתקופת-הכהונה השניה שלו הוא יכול לצפצף על השדולה היהודית רבת-העוצמה, מכיוון שממילא אינו יכול להיבחר מחדש.

ניתן גם לשנות את דעת-הקהל הישראלית. לשם כך צריך להפסיק את האינתיפאדה החמושה, שלדעת אבו-מאזן לא הביאה לפלסטינים שום תועלת ורק הזיקה לעניינם.

רוב הדור הצעיר של פת"ח חולק על הגישה הזאת מכל וכל. בעיניו מבוססת האסטרטגיה הזאת על אשליות. בוש מכור לאריאל שרון, הוא שייך למחנה הנוצרים הפונדמנטליסטים התומך בימין הקיצוני ביותר בישראל. אין גם טעם לסמוך על "מחנה-השלום" הישראלי, שנטש את הפלסטינים בשעתם הקשה ביותר. חוץ מקבוצות קטנות, מחנה זה לא עשה שום דבר כדי לשים קץ לברוטאליות של הכיבוש, להרג, להרס ולהרעבה, לחומת-ההפרדה החונקת ולשוד הקרקע והמים. הוא בסך הכל מייצר ניירות, שלא יוצא מהם כלום.

לעומת זאת, כך אומרים צעירי פת"ח, הפעולות החמושות נושאות פרי. הן הנחיתו מכה קשה על הכלכלה הישראלית. הן יצרו בישראל אווירה של פחד ומציאות של עוני. הן הולידו בישראל נכונות לוותר על השטחים הפלסטיניים. הישראלים מבינים רק את שפת-הכוח.

מהדורה ממותנת של גישה זו אומרת שצריכים להגביר את הפיגועים במתנחלים ובחיילים, אך להימנע מפיגועים באזרחים בישראל. קרי: פיגועי-ההתאבדות.

כל עוד היה חי ערפאת, הוויכוח הזה לא החריף, מפני שערפאת, כדרכו, יצר סינתזה בין הגישות. הוא הפעיל � לחילופין וביחד - דיפלומטיה ואלימות, בהתאם למצב המשתנה. בעלי שתי הגישות ראו בו את מנהיגם. ואכן, ערפאת הוביל את האסטרטגיה של הכרה בישראל והניסיון להגיע לשלום אתה, כמו הסכם-אוסלו. אך כאשר הגיע למסקנה שניסיון זה נתקל בקיר ישראלי אטום, הוא הפעיל גם אלימות. מרוואן ברגותי הוא תלמיד נאמן של שיטה זו.

עכשיו ערפאת איננו. שתי הגישות מתנגשות במחנה הפלסטיני, ואולי בכל בית פלסטיני.

צריך להיות ברור: חילוקי-הדעות על האסטרטגיה אינם משקפים חילוקי-דעות על המטרה. כל פלגי פת"ח מאוחדים במטרה שקבע ערפאת: מדינה פלסטינית, גבולות הקו הירוק (עם חילופי שטחים מוסכמים), מזרח-ירושלים בירת פלסטין, ריבונות על הר הבית, פינוי ההתנחלויות, פתרון מוסכם לבעיית-הפליטים. על כך אין שום ויכוח.

אז איך תוכרע המחלוקת?

לא קל יהיה לבעלי החליפות להתגבר על בעלי הקלצ'ים, המסכנים את חייהם מדי יום.

אך העם הפלסטיני הם עם נבון. יתכן מאוד שיגיד לעצמו: אבו-מאזן רוצה אשראי? ניתן לו אשראי. הוא מאמין שהוא ישיג ויתורים מבוש ומשרון? אז שינסה.

שינסה להביא להפסקת ה"חיסולים הממוקדים", "וידוא ההריגה", הרס הבתים, ההתעללות במחסומים. שינסה להביא למשא-ומתן תכליתי לשלום. שינסה להוציא מבוש משהו יותר ממשי מאשר קשקושים סתמיים.

בפעם שעברה, כאשר האמריקאים לחצו למינוי אבו-מאזן כראש הממשלה, הוא לא השיג שום דבר. שרון תקע לו סכין בגב. בוש התעלם ממנו.

אם עכשיו הוא ישיג דברים ממשיים - מה טוב. אם לא ישיג, ניתן את רשות-הדיבור לחבר קלצ'ניקוב. זהו הרקע להחלטת מרוואן ברגותי שלא להציג הפעם את מועמדותו.

כל אשראי מוגבל בזמן. כמה? חצי שנה? שנה? בוודאי לא יותר. אבו-מאזן כבר הבטיח לברגותי שתוך תשעה חודשים יתקיימו בפת"ח בחירות.

אם האשראי לא יישא ריבית, תפרוץ האינתיפאדה השלישית.