אילו היה סטודנט מגיש לפרופסור שלמה בן-עמי את העבודה שהתפרסמה בשמו במוסף "הארץ" (14.9.01), היה מחזיר אותה בתוספת ההערה: "ציון 50. חורים גדולים בטיעון. סתירות פנימיות רבות. אין קשר בין העובדות והמסקנות. אין תימוכין למסקנה המרכזית. נסה עוד פעם!"

יש לקרוא את המאמר (הבנוי כראיון) יותר מפעם, ובקפדנות, כדי לגלות את חולשותיו. אך מכיוון שהוא משתרע על שמונה עמודים גדולים, יש להניח שרוב הקוראים הסתפקו בכותרות ובציטטות המובלטות המנוסחות כסיסמות תעמולה. כך מוסיף בן-עמי חטא על פשע ומגביר את ההרס שזרעו הוא וברק סביבם כאשר קרסה כהונתם הפוליטית הקצרה והרת-האסון.

פה ושם מבצבצת בין שורותיו - שלא בכוונה - תמונה אמיתית. על עצמו ועל ברק הוא אומר:

"היינו קצת ילדי-חוץ של השמאל. שנינו לא היינו מאנשי תעשיית-השלום. אף אחד מאיתנו איננו תעשיין-שלום אמיתי."

הדברים נאמרו, כאילו, באירוניה, אבל אפשר לתרגם אותם לעברית בסיסית: אף אחד משניהם לא ידע דבר וחצי דבר על העם הפלסטיני, השותף המיועד, על הטראומות שלו, הנאראטיב ההיסטורי שלו, פחדיו ושאיפותיו. היתה לזוג הזה החוצפה התהומית לגשת למשימה ההיסטורית של עשיית-השלום כאשר כל ציודם הוא תערובת של בורות וגאוותנות - שחצנות צבאית אצל ברק, יהירות אינטלקטואלית אצל בן-עמי.

הבורות היתה להם לרועץ. מכיוון שלא הבינו את הקוד הפנימי של הפלסטינים, אך היו שבויים כל-כולם בקוד הפנימי שלנו, הם פשוט לא הבינו את הצד השני. כל עמדותיו היו בעיניהם בלתי-מובנות, וכל מעשיו בלתי-צפויים. מי שמבין את העניין הפלסטיני, אחרי לימוד רב שנים של הנושא ואלפי שעות של שיחות אישיות ומידה מסויימת של אמפאתיה, לא הופתע אף ממהלך פלסטיני אחד. (אני עצמי, אם יורשה לי להזכיר, חזיתי את רוב המהלכים האלה מראש במאמרים שפירסמתי בזמן-אמת.)

ההיסטוריה והבחירות הבאות

המסקנה המרכזית של בן-עמי היא: "אוסלו היתה עבור ערפאת איזו הסוואת-ענק שמאחוריה היא הפעיל ומפעיל לחץ מדיני וטרור במינונים שונים כדי לערער את עצם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים." אני מוכן להקציב פרס גדול לכל אדם שימצא בשמונת העמודים של בן-עמי תימוכין כלשהם לטענה זו. ההיסטוריון הדגול מציג כאן דיעה אישית כמסקנה הנסמכת על העובדות.

כדי לתרץ את כישלונו המונומנטלי ולגולל מעל עצמו את האחריות לאסון, הוא עוסק בדמוניזציה וולגארית של מנהיג העם האחר. נכון שיש הבדל גדול בין ערפאת לברק, בערך כהבדל בין דויד בן-גוריון ואברום בורג. כאימרה האמריקאית: "מדינאי חושב על הדורות הבאים, פוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות." ערפאת הוא מנהיג היסטורי, שהוביל את עמו מפי-התהום של חידלון לסף העצמאות המדינית (אף שזה לא נראה כך כרגע). ברק, כפי שמתברר מתיאורו של בן-עמי, חרד כל העת מפני הבחירות הבאות.

האיש השלישי במישחק, קלינטון, אמנם לא יכול היה להיבחר שוב, אך הוא דאג לבחירתו-מחדש של ברק ולבחירת אשתו בעיר היהודית הגדולה בעולם.

"ערפאת לא ויתר על כלום"

בכל התיאור של בן-עמי הועלמו שתי עובדות מכריעות, המטילות צל שחור על ברק ובן-עמי: (א) ישראל סירבה למלא את התחייבותה על פי הסכם חתום ולבצע את השלב השלישי של הנסיגה, שאמור היה להקיף את כל הגדה המערבית מלבד אתרים צבאיים מוגדרים, (ב) בכל מהלך המשא-ומתן המשיך ברק להרחיב את ההתנחלויות והכבישים-העוקפים בקצב קדחתני.

על כך אמרו הפלסטינים: "אתם מתווכחים איתנו על איך לחלק את הפיצה, ובינתיים אתם אוכלים אותה."

הטענה המרכזית של בן-עמי היא שבכל מהלך המשא-ומתן, מסטוקהולם באביב 2000 עד טאבה בראשית 2001, ערפאת לא הסכים אפילו לפשרה אחת. הצד הישראלי נתן ונתן, "קוועטש" אחרי "קוועטש" באידיש של בן-עמי, ואילו ערפאת לא הגיש מעולם אף הצעה אחת משלו. אי-אפשר היה לדעת מהו החשבון הסופי שלו. בשפתו של בן-עמי: ערפאת "לא השתתף במישחק".

תיאור זה אינו נסמך על העובדות שמביא בן-עמי עצמו. להיפך. הן מראות (א) שהיתה לערפאת במשך כל התהליך הצעה ברורה לגמרי, ו(ב) שערפאת עשה למרות זאת ויתורים מרחיקי-לכת מעבר לעמדה זו.

הגישה הישראלית והאמריקאית היתה מבוססת מלכתחילה על הנחה מוטעית, שנבעה מחוסר הקשבה לצד השני (או מזילזול בו). הם חשבו על "פשרה" במושגים של מיסחר: הקונה מציע 10 דולאר, המוכר דורש 20, מתפשרים על 15. הקונה (ישראל) הציע 11, אחר-כך 12, אחר-כך 13. המוכר (הפלסטינים) התעקש על 20, ובקושי ירד ל-19.50. זה מוכיח שהוא רוצה להשמיד את ישראל.

הראייה הפלסטינית שונה לחלוטין. לדעתם, הם עשו את הוויתור היסטורי באוסלו, כאשר ויתרו רשמית על 78% של מולדתם, שנכבשו על-ידי ישראל ב-1948, והסתפקו ב-22% הנותרים. עכשיו באה ישראל (בעזרת האמריקאים) ודורשת "להתפשר" על 22% אלה.

מבחינה פלסטינית, זה לא בא בחשבון.

טוען בן-עמי: "הם לא הסכימו לתת לנו מושג היכן תביעותיהם יסתיימו … חור שחור של עוד ויתור ועוד ויתור, בלי שיהיה ברור כלל מהו קו הסיום." אבל הבעיה היא בליקוי-השמיעה של הפרופסור עצמו. לוא רק הקשיבו הצמד-חמד ברק-בן-עמי למה ש"הטיפוס הזה" (כלשון ברק) אמר וחזר ואמר, הם היו יודעים שיש קו סיום ברור וחד. הוא היה מונח על השולחן כל הזמן:

הקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים שמעבר לקו הירוק וכינון שלום-אמת ובין ישראל ופלסטין. שמענו את העמדה הזאת מאות פעמים במשך השנים. אין שמץ של הוכחה לכך שאינה כנה. היא איתנה ויציבה, בניגוד לסידרה האינסופית של התחכמויות מילוליות מתוצרת בן-עמי וביילין, שהתחזו כ"הצעות חדשות".

וייאמר בדרך אגב: אילו היתה אמת בטענה הישראלית השגורה, כאילו נוקטים הפלסטינים ב"תורת השלבים" (לקחת מה שנותנים ולדרוש יותר, עד לחיסול ישראל) הרי היה ערפאת חוטף בשתי ידיים את "ההצעות הנדיבות של ברק", ומניח ליורשיו לדרוש יותר.

דווקא סירובו של ערפאת לקבל את ההצעות מוכיחה את כנותו הגמורה. הוא התייחס להסכם כאל "סוף הסיכסוך" ועל כן דרש את אשר נראה לפלסטינים כמינימום הדרוש לכינון מדינה עצמאית. דווקא התעקשותם, המרגיזה כל כך את בן-עמי, מוכיחה את הנכונות הפלסטינית להכיר בישראל ולסיים את הסיכסוך.

גם לפי התיאור של בן-עמי עצמו, ערפאת עשה בכל זאת ויתורים מרחיקי-לכת, מבחינת הפלסטינים. בין השאר:

(א) הסכים לשינוי הקו הירוק ולסיפוח שטחים - 2% עד 3.5% - לישראל, (ב) הסכים עקרונית לגושי התנחלות, שהם תועבה בעיני הפלסטינים, מאחר שהוקמו בשטח שסיפחה ישראל ה-1967. (ג) הסכים לספח לישראל את השכונות היהודיות במיזרח ירושלים, שהן בעיני הפלסטינים התנחלויות לכל דבר, (ד) הסכים למסור לישראל את הכותל המערבי והרובע היהודי בעיר העתיקה, (ה) הסכים לוותר בפועל על התביעה ההיסטורית לאפשר לכל פליט לחזור לביתו, והכיר בעקרון שישראל תחזיר רק מיספר מוגבל, שייקבע בהסכם.

כל מי שמכיר - ולוא במעט - את העניין הפלסטיני, יודע שמבחינה פלסטינית אלה הם ויתורים אדירים. איך כל זה מתיישב עם המסקנה שהם רוצים להשמיד את ישראל?

קמפ-דייוויד: התנהגות מופרעת

אשר לעובדות (ואינני מעמת את התיאור של בן-עמי עם התיאורים הפלסטיניים, אלא מסתמך אך ורק על התיאור של בן-עמי עצמו):

כשיצא ברק לדרך, בראשית 2001, הציע להחזיר לפלסטינים 66% של השטחים (שהם 14.5% של ארץ-ישראל המנדטורית). באביב 2000, כאשר החל המשא-ומתן בסטוקהולם, דרשו הישראלים 12% של השטחים (בלי שום חילופי-שטחים), נוסף על "אחיזה ביטחונית" בביקעת הירדן (כלומר, סיפוח בפועל של עוד 10%), הטלת ריבונות ישראלית על קו הירדן (כלומר, ניתוק הגדה מירדן). ברק התנגד לכל דיון על ירושלים וסירב אפילו להזכיר את ירושלים כנושא לדיון.

אבו-עלא העדין אמר לבן-עמי: "שלמה, קח את המפה בחזרה."

השלב הבא היה קמפ-דייוויד, ביולי 2000. מתיאורו של רוברט מאלי, עוזרו של קלינטון, אנחנו יודעים שערפאת הוכרח על-ידי קלינטון לבוא לשם בניגוד לרצונו. הוא האמין (בצדק) שהוא נכנס למלכודת. ברק וקלינטון היו כשתי הזרועות של צבת, שהתכוננו לפצח אותו כאגוז (כפי שכתבתי באותה עת). כל מגמתו של ערפאת היתה לצאת משם בריא ושלם. ברק, שממשלתו החלה להתפרק, התכוון לכפות על ערפאת הסכם שיעזור לו לברק להיבחר מחדש, קלינטון רצה לפצות את אשתו הפגועה, שהיתה זקוקה לקולות היהודיים כדי להיבחר לסנאט.

הישראלים הניחו על השולחן את מפת הסיפוח של 12%. בעל-פה רמזו שהם מוכנים להסתפק ב-10-%8%, נוסף על התביעה לשליטה "הזמנית" בביקעת-הירדן. מסיפור הפעימה השלישית, שלא מומשה עד היום, למדו הפלסטינים מה ערכם של דיבורים.

בהדרגה בלטה ירושלים כנושא מרכזי. הצעת ברק היתה רחוקה מן הרושם שנוצר בישראל. הוא היה מוכן לתת לפלסטינים ריבונות רק על "המעטפת החיצונית" (אבו-דיס, שאותה הבטיח למסור כבר בעבר ולא קיים, אל-עזריה, בית-חנינה וכו'). אבל את השכונות הערביות של ירושלים עצמה (שיח' ג'ראח, אבו-ג'וז, ראס-אל-עמוד, סילוואן וכו') התכוון לשמור בריבונות ישראלית, תוך מסירת "אוטונומיה פונקציונלית" לפלסטינים. את הר-הבית דרש להשאיר בריבונות ישראלית, תוך מסירת "נאמנות מתמדת" לפלסטינים. אין מנהיג ערבי או מוסלמי בעולם שהיה יכול לקבל הצעה "נדיבה" כזאת.

חשבונות האחוזים אינם מספרים את הסיפור האמיתי. חשוב יותר ממיספר הדונמים היה מיקומם: המפה הישראלית ביתרה למעשה את הגדה המערבית לשלוש מובלעות, המנותקות זו מזו, כשכל אחת מהן מוקפת בהתנחלויות ובצבא. הרציפות הרופפת הנראית כאילו על המפה, אינה משנה עובדה זו.

כאשר דחו הפלסטינים את ההצעה, שקע ברק - כדברי בן-עמי - בדיכאון עמוק. במשך יומיים לא דיבר אף עם עוזריו. בסעודה חגיגית ישב "כנציב מלח". את ערפאת החרים בכל מהלך הוועידה. מי שמכיר את ערפאת האיש, יודע שהמגע האישי חשוב לו מאד-מאד. זה לא היה משנה את עיקרי הדברים, אך היה מונע משברים מיותרים. סירובו של ברק לדבר איתו "בגובה העיניים" ולהתייחס אליו גם בארוחות רשמיות בוודאי אישרו את חששותיו הכבדים ביותר. אבל בן-עמי מעניק להתנהגות מופרעת זו של ברק תכונה של "הגיון קרטזיאני" (הגיון צרוף, על שם הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט). ערפאת, שהוא סתם ערבי, לא ניחן, כמובן, בהגיון נעלה כזה. "לא היתה בהם (הפלסטינים) הגדלות שהיתה באהוד," מתפעם הפרופסור.

תיאורו של בן-עמי מלא בהירהורים פסיכולוגיסטיים על ערפאת, כפי שהוא מצטייר בדמיונו של הפרופסור להיסטוריה ספרדית מודרנית.

כל מי שמכיר את ערפאת יודע שאין שום דמיון בין "הטיפוס הזה" (כלשונו של ברק) ובין האיש האמיתי. לבן-עמי פשוט אין מושג. נראה שתלמידי דקארט לא השכילו לעבור את התהום התרבותי ולא הבינו, פשוטו כמשמעו, את שפתו של המנהיג הערבי.

התופעה ידועה גם ביחסים בין אמריקאים ויפאנים, לדוגמה. כך, כשרמז להם ערפאת בנימוס שתשובתו שלילית, בשפה המובנת לכל ערבי, הם הבינו שהוא מסכים, ונדהמו כשהתברר להם, למחרת היום, שזה היה "לא".

הבורות של בן-עמי מגיעה לשיאה כשהוא אומר "באותו הרגע (לא חשוב איזה) הבנתי שהם (הפלסטינים) באמת לא סאדאת". סאדאת? המנהיג המצרי דרש וקיבל את השטחים שלו בחזרה עד המילימטר האחרון, אחרי שפורקו כל ההתנחלויות, ובכללן העיר ימית. הוא לא היה מסכים לעולם לוויתורים מהסוג שעשה ערפאת.

טאבה: האליבי האחרון

אחרי שהתפוצצה ועידת קמפ-דייוויד בגלל מה שנראה לפלסטינים כהצעות משפילות של ברק, והתעלמותו המוחלטת מוויתוריהם המפליגים שאיתם כבר באו לשולחן, פרצה האינתיפאדה, ששינתה לחלוטין את כללי המישחק. בכל זאת פירסם קלינטון תוכנית משלו.

זה היה פחות מחודש לפני תום כהונתו, כשלא היתה לו עוד שום יכולת להבטיח שישראל אכן תקיים מה שהוא מציע.

מה הציע? לספח לישראל 3-%4 משטח הגדה, תמורת שטח ישראלי השווה ל--1% משטח הגדה. לחילופין הציע לספח לישראל 6%, תמורת 3%. חלוקת ירושלים: מה שיהודי - לישראל, מה שערבי - לפלסטין. הר-הבית לפלסטין, הכותל המערבי וקודש-הקדשים (כלומר, חלק מהר-הבית) לישראל. קליטה מינימלית של פליטים בישראל, "בכפוף לחוקי ישראל". שליטה צבאית בביקעה במשך שלוש שנים, נוכחות צבאית במשך שלוש שנים נוספות.

שני הצדדים הגישו כמה וכמה עמודים של הסתייגויות. בלוליינות לשונית מצליח בן-עמי לטעון שהפלסטינים בעצם דחו את ההצעה, ושישראל בעצם קיבלה אותה. אין בזה כל ממש. ברק המשיך לדרוש את ניתוק הגדה מירדן וריבונות מסוימת בהר-הבית, דברים בלתי-קבילים לחלוטין. הפלסטינים דחו כמובן את רעיון "קודש הקדשים" והגישו אף הם דרישות שונות.

אחר-כך באה טאבה. זהו האליבי האחרון של בן-עמי. אגדת "ההצעות הנדיבות של ברק בקמפ-דייוויד" התפוצצה, בעיקבות הגילויים של רוברט מאלי האמריקאי ואחרים. עכשיו נולדה אגדה חדשה: נכון, בקמפ-דייוויד לא היו הצעות נדיבות, אבל בטאבה נתנו להם את הכל, והם סירבו. זה מוכיח ש … .וגו'.

בטאבה אכן היתה התקדמות ניכרת. התקבל העיקרון שמיספר הפליטים שיורשו לחזור לישראל יוגבל על פי הסכם. זה היה ויתור פלסטיני וישראלי משמעותי ביותר. נותר הוויכוח על המיספרים: הפלסטינים פתחו את המיקוח ב-150 אלף לשנה במשך עשר שנים, יוסי ביילין הציע, לדברי בן-עמי, 40 אלף (לשנה? בסך הכל?). המישלחת הישראלית הגישה מפה חדשה, ובה סיפוח של 5.5% לישראל.

גושי ההתנחלות הוקטנו. דובר על חילופי-שטחים, אך לא נאמר היכן.

בפעם הראשונה מודה בן-עמי שהפלסטינים הגישו מפה נגדית, שבה ויתרו על 2.34%, והשאירו בידי ישראל את ההתנחלויות הגדולות והכבישים אליהן, אך בלי הכפרים הפלסטיניים מסביב.

באותו שלב כבר ידעו הפלסטינים שאין מי שעומד מאחורי ההצעה הישראלית, מפני שתוך כמה ימים בלבד עמדו להיערך הבחירות בישראל, ולפי כל המישאלים עמד ברק לנחול תבוסה חסרת-תקדים. אבל הם לא דחו את הצעות ישראל, כפי שטוען בן-עמי. להיפך: מאז ועד היום הם דורשים שכל משא-ומתן חדש יתחיל מהנקודה שבה הסתיים המשא-ומתן בטאבה.

בן-עמי אינו טורח להזכיר לקוראיו איך נפסק המשא-ומתן בטאבה: ברק הורה להפסיקו ולבטל את כל ההצעות שהציע. זה לא הפריע לו, מאז, לטעון שהוא הפך כל אבן והציע את הכל, ואילו ערפאת הרשע השיב במילחמה.

הדרך לגיהנום והכוונות הטובות

הדרך לגיהנום רצופה לפעמים בכוונות טובות. אין ספק שהיו לבן-עמי כוונות טובות, אבל הוא הוביל לגיהנום הנוכחי. כדי לחפות על כישלונו הנורא, יצר את האגדה שאין עם מי לדבר, שהפלסטינים מתכוונים להשמיד את ישראל,

ש"עבורם המשא-ומתן נגמר רק כשישראל שבורה." זאת בשעה שישראל מפעילה בשטחים אמצעי-דיכוי ברוטליים, הורגת פעילים פלסטיניים ומסרבת להקפיא את ההתנחלויות.

כהונת בן-עמי כשר-המישטרה השאירה אחריה את האסון של אוקטובר 2000, שהרס את היחסים בין יהודים וערבים בישראל, אולי לדורות. כהונתו הקצרצרה כשר-החוץ השאירה אחריה אסון, שהרס חלקים גדולים של מחנה-השלום הישראלי והבטיח את בחירת שרון.

תוצאה כזאת היתה עשוייה להביא אדם אחר להירהורי חרטה ולמידה מתבקשת של צניעות. לא את בן-עמי. בעיני עצמו הוא גאון מדיני.

מישהו נתן לראיון איתו את הכותרת "היום שבו מת השלום". מוטב היה לקרוא לו "היום שבו רצחנו את השלום".