בכל בית-חולים לחולי-רוח יש אגף סגור להחזקת חולים שהם מסוכנים לעצמם ולזולתם - כלומר, מסוגלים להתאבד ולהרוג. גם בפוליטיקה הישראלית המשוגעת צריך להיות אגף כזה. אחרי שהנהגת מרצ החליטה לפרוש מהממשלה, יתכן שמקומה שם.

הדואר האלקטרוני שלי מתפוצץ משאלות של ידידים מודאגים מחו"ל, שבשום אופן אינם מבינים מה מתרחש כאן. ישראל נכנסה לשלב מכריע. על כפות המאזניים מונחות עכשיו השאלות הקיומיות של המדינה, התפייסותה עם האומה הפלסטינית, מקומה במרחב, שלום ומילחמה. ובמה עוסקת הצמרת הפוליטית? בשאלות גורליות: מי יטפל בהסעת ילדי ש"ס לבתי-הספר, אילו סמכויות יהיו לסגן-השר נהרי, האם מערכת-החינוך של ש"ס תקבל עוד 30 מיליון ש"ח (שמינית ממחיר המטוס שאנחנו רוצים למכור לסין). מרחוק זה נראה כטירוף מערכות. בעלי הבית השתגעו.

ובכל הטירוף המשתולל, המעשה של מרצ נראה כמטורף במיוחד. מיפלגה, המייצגת את העילית האינטלקטואלית של החברה והמעלה על נס את המחשבה הרציונלית והגישה השכלתנית, עושה מעשה בלתי-רציונלי בעליל. חיפשתי נואשות הסבר הגיוני ולא מצאתי.

ההגיון הפשוט אומר שבמצב קריטי כזה של מאבק על השלום, נוכחות מרצ בממשלה דרושה יותר מתמיד. שריה היו צריכים להפעיל לחץ יומיומי על ראש-הממשלה ולסכל את מזימות ידידי המתנחלים שמצאו להם אחיזה בממשלה. תחת זאת היא פורשת דקה אחת לפני השעה המכרעת. ההגיון אומר גם שנוכחות ש"ס בממשלה, בשעה כזאת, לא תסולא בפז. ש"ס מייצגת שני ציבורים חשובים: הציבור המיזרחי והציבור החרדי. תמיכת שני הציבורים האלה, או לפחות חלקים גדולים מהם, חיונית בכל שלב של המאבק על השלום. 253,525 בוחרי מרצ יתמכו בשלום בכל מיקרה, ורבים מהם גם משתתפים בפעולות ברחוב.

אבל על תמיכת 430,676 בוחרי ש"ס צריכים להיאבק. לכן קראתי לאהוד ברק, למחרת הבחירות, להכניס את ש"ס לממשלה כמעט בכל מחיר. גם אחרי כל המשברים, השיגעונות, הגחמות, הקללות והגידופים בשנה האחרונה, עובדות-היסוד לא השתנו. אי-אפשר לעשות שלום כאשר כמעט כל הדתיים וכל המיזרחים יתייחסו אליו כאל עניין אשכנזי-חילוני. ראשי מרצ אומרים: אין שום ביטחון שברק באמת יעשה שלום. זה נכון. יתכן מאוד שברק אינו מסוגל להגיע לשלום, לא סופי ואף לא חלקי. יתכן שהוא שבוי בידי המתנחלים, או בידי האלופים, או בידי המיגבלות הפסיכולוגיות שלו עצמו. אני מעריך את סיכוייו להשגת הסכם משמעותי בשיעור של 50-50. אז מה?

האם זה מרשה לראשי מרצ לוותר על סיכוי של %50 לשים קץ למילחמה ההיסטורית? חוץ מזה, אומרים ראשי מרצ, אין שום ביטחון שברגע המכריע ש"ס אמנם תתמוך בשלום. יתכן שהרב הוא יונה, אבל הציבור של ש"ס לאומני. יתכן שהרב ייכנע לציבור שלו ולא יעז להורות לו לתמוך בשלום. ציניקן יגיד שזה רק עניין של מחיר. כך או כך, אני מעריך את הסיכוי שש"ס תתמוך בשלום ברגע המכריע בשיעור של 60-30 בלבד. אבל מי נתן לראשי מרצ את הזכות לוותר על סיכוי של %30 בעניין של חיים ומוות? וכל זה, בגלל מה? בגלל בתי-הספר של ש"ס, שהם אפס קצה של מערכת-החינוך? על כמה מיליוני ש"ח, שהם כאין וכאפס לעומת סכומי-עתק הנשפכים בשקט ובלי משברים על בתי-הספר של אגודת-ישראל? אינני מזלזל בערכים כמו "נורמות ראויות", "מינהל תקין", ו"הכרעות הדרג המיקצועי". אבל אני שואל: כמה הם שווים? 5000 הרוגים? 1000 הרוגים? 500 הרוגים? מה השיטה בשיגעון הזה? הקשבתי היטב לדברי יוסי שריד. המילה "אני" חזרה בהם פעמים הרבה. דברים ברוח: הם אמרו לי, הם קיללו אותי, אני ויתרתי, אני השתדלתי, אני לא יכולתי, הנורמות שלי. יש משהו מאד-מאד אישי בכל הסיפור הזה.

אישיותו הייחודית של יוסי שריד ממלאה תפקיד מרכזי בעלילה. שר-החינוך שריד עשה דברים טובים. במקומות-התורפה הנהיג יום-לימודים ארוך, כדי לאפשר התחרות הוגנת עם ש"ס. פעולה ברוכה ונבונה. מדוע לא הסתפק בשיטה זו, תחת לייבש את ש"ס, להשפיל אותה ("ראיתי על אחת הדלתות במישרדי את שמו של סגן-השר נהרי…") ולהתחרות איתה בגידופים? אחרי גירוש 415 הפעילים האיסלאמיים, הודתה שולמית אלוני שהיה לה "ליקוי מאורות". בהנהגת מרצ זוהי, כנראה, בעייה תורשתית.