הגיעו ימי המשיח. עם ישראל התאחד. עמוס עוז, הגורו של מרצ, מתחבק עם אריאל שרון, הרוזן מסברה ושאתילה. ח"כ יעל דיין השמאלנית עושה יד אחת עם ח"כ בני אילון, הביריון הסידרתי של הימין הקיצוני-קיצוני. טומי לפיד מופיע עם הרב אברהם רביץ. נעמי חזן רוקדת עם שאול יהלום. ועוד כמה עשרות ח"כים, פרופסורים וסופרים שותפים לחגיגה. ממש וגר זאב עם כבש, ונער קטון נוהג בם: אהוד אולמרט, האיש המוכן לדרוך על גוויות (ראו פרשת המינהרה) בדרך אל ראשות הממשלה.

מה חולל את הנס הזה? הארכיאולוגיה. אחדות לאומית עמוק באדמה. במודעת-ענק תובעים כל אלה שראש-הממשלה ימנע "המשך הרס עתיקות על הר הבית בירושלים". אחרי תיאור מעשה-הנבלה שעושים המוסלמים במיתחם המיסגדים, כשהם חופרים בור לשם שיקום מיסגד, קוראים אנשי הימין והשמאל במשותף לממשלת ישראל "לפעול בדחיפות למילוי קפדני של חוק העתיקות במיתחם הר-הבית, ולהתנות כל פעולת חפירה ובינוי במיתחם בפיקוח ארכיאולוגי צמוד של רשות העתיקות … כפי שמתחייב בכל אתר אחר במדינת-ישראל."

כשדרישה זו באה מפי עוזי לנדאו ומשה שמיר, זה טבעי לגמרי. כשבראש החותמים מופיע טדי קולק, הארכי-מתנחל שהושיב יותר יהודים על אדמה ערבית מאשר "גוש אמונים" ומתחזה כאיש-שלום, הרי זה מובן מאליו. אבל כאשר חתומים שם אנשים טובים כמו א"ב יהושע, לובה אליאב וירמיהו יובל, זה אומר דרשני. שמא נפלו בפח, מבלי להבין את כוונת הטומנים. עצם השאיפה לפיקוח ארכיאולוגי מיקצועי על חפירות באתר רגיש כזה סבירה וראויה. (בשעתו דרשתי זאת כאשר משה דיין שדד אתרי-עתיקות וגרם להם נזק בלתי-הפיך. מבין החותמים הקשישים על המינשר החדש לא תמך אז איש בדרישה זו. לא ח"כ, לא פרופסור, לא ארכיאולוג.)

אבל המינשר הזה הוא אקט פוליטי, נשק במאבק הימין נגד פשרה בירושלים. הוא מבוסס על ההנחה שמיתחם המיסגדים על הר-הבית הוא כמו "כל אתר אחר במדינת ישראל". הוא דורש מממשלת ישראל להפעיל בו את החוק הישראלי כמו "בכל אתר אחר במדינת ישראל". כאן קבור הכלב. הבה נחזור קצת אחורה: בפברואר שנת 638 כבש הח'ליף עומר את ירושלים מידי הנוצרים ופנה מיד להר-הבית, שהנוצרים הפכו אותו למיזבלה העירונית. הוא ציווה לטהר את השטח, ומאז שמרו המוסלמים בקפדנות על המקום (חוץ מבתקופת הכיבוש הצלבני). מאז, זה 1362 שנים , זהו אתר מוסלמי, וגם הכובש הישראלי, ברוב תבונתו, לא עירער על כך, שכן פגיעה במוסלמים על הר הבית עלולה להדליק תבערה, שהיקפה מי ישורנו.

אין שום ספק שבכל הסכם-שלום יעבור מיתחם-המיסגדים (חראם אל-שריף בערבית) לידיה של מדינת פלסטין. גם מדקלמי המנטרה על "בירת-ישראל-לנצח" מסכימים שהדגל הפלסטיני יתנופף על המיסגדים שם.

אנשי-השלום שחתמו על הנייר הממולכד הזה לא הספיקו, כנראה, לתת את דעתם על כך. ברגע של התרגשות, שנוצלה בידי חורשי-מזימה פוליטיים, הם נתנו את ידם למיסמך הקורא למעשה לסיפוח בלתי-מסוייג. הם דורשים שממשלת-ישראל תפעיל במיתחם המקודש למוסלמים, באופן חד-צדדי ודרקוני, את החוק הישראלי.

אילו השתהו לרגע, היו מגיעים למסקנה שמוטב לפעול למען המטרה הרצויה בדרכים שאינן שייכות לאוצר האמצעים והביטויים של שילטון-כיבוש. הם יכלו, למשל, לקרוא לשיתוף-פעולה בין ארכיאולוגים פלסטיניים וישראליים. הם יכלו להפנות קריאה משותפת לממשלת ישראל ולרשות הפלסטינית. הם אף יכלו לפנות לאונסק"ו, הרשות העולמית הממונה על שכיות-החמדה של האנושות. בכל המינשר הזה, מהמילה הראשונה ועד האחרונה, בולט הזילזול הגמור בפלסטינים ובמוסלמים. הוואקף המוסלמי מתואר כמיפלצת, מהפלסטינים מתעלמים בכלל. אגב, אחד התועמלנים הימניים כתב שאנשי הוואקף מונעים חפירות מדעיות בהר-הבית מתוך חשש שהתוצאות יפריכו כמה מעיקרי האמונה המוסלמית. אזהרה זו טובה גם לאמונה היהודית. אין ספק שהחפירות, אילו נערכו, היו מאשרות את הדיעה של כמעט כל המדענים בעולם: שמלך דויד והמלך שלמה לא היו ולא נבראו, שירושלים היתה באותה עת עיירה עלובה וזניחה, שהיא זכתה בחשיבות כלשהי רק אחרי השמדת ממלכת-ישראל בידי האשורים.

במונעם חפירה מדעית, מגינים המוסלמים האדוקים גם על הדת היהודית. חשוב מאוד מה קבור מתחת לאדמה. אבל הרבה יותר חשוב להשיג שלום והבנה הדדית בין החיים על פני האדמה.