אהוד ברק הוא איש ההגיון, כמו רבין. וכמו לרבין, חסרה גם לו אינטואיציה פוליטית. כזו שיש לקלינטון, והיתה לבגין. מיד עם היוודע דבר מותו של אסד, יכול היה ברק להופיע בשידור חי בטלוויזיה, לחלוק מחמאות ליריב הדגול, למרות חילוקי-הדיעות, שנאסף אל אבותיו ולברך את יורשו. זה לא היה עולה בכלום, אף לא בזירה הפנימית, והיה מהווה השקעה טובה לעתיד.

תחת זאת הודלפו דברים סתמיים מטעם "מקורות במישרד ראש-הממשלה", כאילו מדובר על עוד קטטה בין ש"ס ומרצ.

גם שימעון פרס, בעל "המיזרח התיכון החדש", החמיץ את ההזדמנות. בראיון בטלוויזיה נזף בנשיא המנוח ושפך עליו קיתון של דברי-ביקורת. בן רגע שכח שהוא יושב עכשיו על תקן של מדינאי עולמי, והפך פרשן-טלוויזיה רדוד. כמו לרוב הפרשנים, חסרה לו הבנה מינימלית בעניינים סוריים. (אחרי כל השנים האלה, השם אסד (במלעיל), שפירושו אריה, הוא אצלו עדיין אסאאד).

בעיית-היסוד של סוריה היא הפיצול. עוינות עתיקה שוררת בין דמשק בדרום וחלב בצפון, וגם בין שאר הערים, ששטחים כמעט ריקים מפרידים ביניהן. גם הדת מפלגת אותה בין סונים, עלאווים (ספק מוסלמים, ספק כופרים), דרוזים, יוונים-אורתודוכסים ועוד. הסורים יודעים שדרוש מנהיג סמכותי, כדי להחזיק את החבילה ביחד.

בני-ישראל, שהיו פדרציה של שבטים, החליטו (לפי הסיפור התנ"כי) להמליך עליהם מלך. בגלל העוינות בין השבטים הגדולים, בחרו באיש מהמישפחה הקטנה ביותר בשבט הקטן ביותר: שאול. הסורים בחרו באיש מכפר נידח, השייך לעדה קטנה: אסד. הוא שמר על אחדות סוריה בהצלחה רבה. עכשיו מקווים שבנו יצליח בכך גם הוא.

סוריה נקרעת בין ההיסטוריה המפוארת לבין ההווה העלוב. בעבר היתה אל-שאם (סוריה רבתי) הכוח הדומיננטי בעולם הערבי. החלום של "סוריה הגדולה" מרחף גם עכשיו על מדיניותה, למרות שמיפלגת הבעת' השלטת דוגלת רשמית באיחוד כל "האומה הערבית". בעיני הסורים, לבנון אינה חו"ל - היא חלק מסוריה, שנקרעה ממנה בימי השילטון הצרפתי. כך גם פלסטין - ומכאן הכעס הנורא של אסד על ערפאת, שהעז, ברוב חוצפתו, לכפור באפוטרופסות הסורית ולהפר את פקודותיו. כל המנהיגות הפלסטינית, וערפאת בראשה, טעמה את טעם הכלא הסורי.

בניגוד לסוריה המפוצלת, שבחרה אחרי כמה שנים של תוהו-ובוהו בדיקטטורה מאחדת, לבנון המפוצלת מתנדנדת תמיד על סף מילחמת-אזרחים. חוץ מכמה אינטלקטואלים תלושים, יודעים כל הלבנונים שאם הצבא הסורי יתפנה מארצם, תתחדש למחרת היום השחיטה ההדדית המסורתית. לכן תישאר לבנון מדינת-חסות.

אחד הפטפוליטיקאים שלנו, האהובים על הטלוויזיה, אמר שאילו עשה ברק שלום עם אסד, היה מתפרק עכשיו ההסכם. זוהי שטות גמורה. מובארכ מקיים את שלום סאדאת, עבדאללה מקיים את שלום חוסיין, מוחמד המארוקאי מקיים את היחסים שקשר חסן אביו. אילו חתם אסד-האב על שלום, היה קל לאסד-הבן לבצעו, והיה קשה להפר אותו. עכשיו זה יהיה קשה. בגלל הוויכוח הגרוטסקי על עשרה מטר בחוף הכינרת הוחמצה הזדמנות היסטורית, לשימחת המתנחלים.

התחרות בין אסד וערפאת, שני יריבים חזקים בני אותו הגיל, הסתיימה, וכך גם התחרות בין "הערוץ הסורי" ו"הערוץ הפלסטיני". עכשיו משוחרר ערפאת מהאיום של אירגוני-הסירוב, חלקם טרוריסטיים, שהיו שוט בידי אסד כדי למנוע ממנו להקדים אותו בעשיית הסכם. ערפאת חופשי לנהוג לפי האינטרס הפלסטיני הטהור. עכשיו יש לברק הזדמנות-פז לעשות שלום מכובד עם הפלסטינים. אם ימשיך בנסיונו להכתיב לערפאת הסכם בלתי-אפשרי, יחמיץ גם אותה. נא לזכור: עם מות האריה מדמשק, יאסר ערפאת הוא המדינאי הבכיר בעולם הערבי ובמרחב השמי כולו. הוא כבר היה אישיות עולמית כאשר נולד בשאר אל-אסד. יהיה לו מישקל-יתר בכל מועצה אזורית.