"אני אוהב את האנושות, מה שאני שונא זה בני-אדם," אומר גיבור של קומיקס אמריקאי. את גישתו של חלק מהשמאל הישראלי ניתן להגדיר בצורה דומה: "אני אוהב פלסטינים ושונא את ערפאת."

בימים האחרונים יצאו כמה וכמה מחשובי הפרשנים, המוגדרים כ"שמאלנים", בהתקפה פרועה על הנשיא הפלסטיני. הוא אשם בכל. הוא מונע הסכם. הוא לא מוכן ל"הכרעות הקשות" (נוסח אמריקאי משולב). הוא לא מוכן ל"פשרה" (נוסח ישראלי). זוהי "עקשנות נואלת", חבלה בלתי-נסלחת למאמצי-הגבורה של ברק.

ההתקפות כל-כך דומות זו לזו, עד כי עולה החשד שאדם אחד כתב את כולן. ואכן, זה לא רחוק מזה. ההשראה לכל הפרשנויות באה ישר ממישרד ראש-הממשלה. ברק עצמו הסביר לי את העניין בצורה חזותית: "אנחנו והפלסטינים צריכים להיפגש בדרך," אמר. "לא בדיוק באמצע. הפלסטינים צריכים לקבל יותר מחצי. אבל גם הם צריכים לתת." בתנועת-ידיים הראה לי את הכוונה: היד השמאלית התקרבה אל היד הימנית ועצרה שם משמע: ישראל תוותר על רוב הגדה, הפלסטינים יוותרו על חלק ממנה. זה הגיוני, לא? אנחנו מוותרים הרבה, הם יוותרו מעט. איך מעז העקשן הזה, ערפאת, לדחות הצעה כזאת נדיבה? ברור שהוא ראוי לכל גינוי ונזיפה. בייחוד כשחסרה לפרשנים - וחוששני גם לברק - ההבנה המינימלית לרחשי-הלב הפלסטיניים. אני מציע להם תרגיל פשוט. קחו דף נייר, קפלו אותו באמצע. זאת החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 - כמחצית הארץ (פלוס) למדינה היהודית, כמחצית (מינוס) למדינה הערבית.

עכשיו קפלו את הנייר המקופל עוד פעם. הרי לכם המצב בתום מילחמת 1948: השטח שנועד למדינה הערבית חולק כמעט חצי-חצי. בסך הכל: %88 מהארץ נשארו בידי ישראל, %22 בידי הערבים. החצי הזה נכבש על-ידי ישראל ב-1967.

עכשיו קפלו את הנייר עוד פעם: זוהי הפשרה המוצעת על-ידי ברק, ושאותה נדרש ערפאת לקבל: קרוב לחצי לישראל (בצורות שונות: סיפוח גושי התנחלות וכבישים עוקפים, חכירה למאה שנה, המשך שליטה ביטחונית וכו'). קצת יותר מחצי למדינת הפלסטין.

עכשיו פירשו את הנייר וראו מה יישאר לפלסטינים: כשמינית הארץ. כלומר, אחרי הקיפול האחרון: %13 (שלושה-עשר אחוזים!) מהארץ שבין הירדן והים.

זהו ההבדל התהומי בין הראייה הישראלית והראייה הפלסטינית. הישראלים אומרים: "מה שהיה, היה. תשכחו מ%88- מהארץ שכבר נמצאים בידינו. נתפשר על מה שנותר." הפלסטינים אומרים: "כשאנחנו מקבלים את הקו הירוק, כבר ויתרנו על %88 מהמולדת שלנו. זוהי הפשרה."

האם יתכן גשר על פני תהום כזאת? אולי יש אפשרות של חילופי-שטחים מוסכמים (כפי שברק הציע לסורים, אך מסרב בהחלט להציע לפלסטינים). על כל פנים, מדינת-פלסטין צריכה להיות שטח רצוף, ולא קבוצת של מובלעות שכל אחת מהן מוקפת בשטח ישראלי, והמחוברות זו לזה (במיקרה הטוב ביותר) בגשרים המרחפים מעל לכבישים ישראליים. בין עזה והגדה צריכים להיות מעברים בטוחים לגמרי. לא תיתכן שליטה ישראלית בתחנות-הגבול בין פלסטין, ירדן ומצריים, בנמל-הים ובנמל-האוויר. זאת ועוד: אין מנהיג פלסטיני בעולם שייוותר על מיזרח ירושלים. ויתור כזה לא היה חורץ רק את דינו האישי, אלא גם מדביק בו כתם שייזכר לאורך ההיסטוריה. אבו-דיס לא תבוא לעולם במקום ירושלים. אולי אפשרית פשרה זמנית: צירוף הר-הבית למדינת פלסטין, וצירוף מינהלי של השכונות הערביות אליה. זה לא פיתרון-קבע.

שום מנהיג פלסטיני לא יחתום על מיסמך שיצהיר על סיום הסיכסוך, מבלי לפתור את בעיית הפליטים. גם אילו לקח ברק את אנטואן לאחד ומינה אותו לנשיא פלסטין, לא יהיה זה מסוגל לחתום על תצהיר כזה. פשוט לא יתכן לעשות שלום עם שלושה מיליון פלסטינים, ולהשאיר ארבעה מיליון מחוץ להסכם. דרוש פיתרון יצירתי, שהפליטים עצמם יקבלו אותו. אלה גבולות הפשרה. נכון, אין פה סימטריה: לפלסטינים לא נותר כמעט מה לתת. הרכוש נמצא כולו בידינו. אבל לא עיסקה מיסחרית מונחת על כפות המאזניים, אלא התפייסות היסטורית בין שני עמים, שישים קץ לסיכסוך בן 118 שנים.

מה שנראה כ"עקשנות נואלת" של ערפאת, הוא העמדה הפלסטינית הכי מתונה שיש.