"דיסקוטק דתי" - כך קרא ישעיהו ליבוביץ לכותל המערבי. הפרופסור המנוח, שהיה יהודי אדוק, שומר-מיצוות למהדרין, ראה בטקסים הנערכים מול הכותל פולחן פגני מובהק. לכן אינני מתרגש מהסערה החדשה סביב הכותל.

החרדים רוצים להפוך את אתר הכותל לבית-כנסת? יבושם להם. הם רוצים לגזור שבע שנות מאסר על נשים המתפללות שם כשהן עטופות בטלית? אבל לפני זמן לא-רב היו דורשים לסקול אותן למוות. יש התקדמות.

כל הוויכוח הזה מקורו בחטא. אילו הייתי אדם דתי, המאמין באל רחום ושוחר-צדק, הייתי אומר שהאל הזה מקלל את המקום. כדברי ישעיהו (התנ"כי, לא ליבוביץ): "כה אמר ה': מועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא. כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו. שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם. רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חידלו הרע, דירשו מישפט!"

בכלל, כל עניין הכותל מפוקפק מאד מבחינה דתית-היסטורית. זהו שריד של עבודת-בניין של המלך הורדוס, המככב עכשיו על במת התיאטרון העברי. הוא היה, בלי ספק, גדול המדינאים היהודיים בכל הדורות, אבל עמו לא קיבל אותו, בגלל מוצאו האדומי. נראה שהעם לא היה אז פחות גזעני מאשר העם של היום. בנסיון-שווא לפייס את נתיניו היהודים בנה להם הורדוס בית-מיקדש מפואר. במהלך דיכוי המרד המטורף של הקנאים, שמאסו בחוכמת הורדוס, נהרס בניין זה בידי הרומאים. מה שנשאר הוא קטע מהחומה התומכת בכיכר בית-המיקדש. אתר קדוש? במשך מאות שנים לא חשבו היהודים כך. הם התפללו על הר-הזיתים, כשפניהם אל מקום המיקדש. הכותל נכנס לענייני-קדושה רק לפני כמה מאות שנים, בעיקבות מישחקים פוליטיים-דתיים מקומיים.

לי מזכיר הכותל שתי חוויות אישיות. בפעם הראשונה ביקרתי שם בראשית שנות ה-40 עברנו בתוך הסימטאות המפותלות של העיר העתיקה, ופיתאום נתגלה ממש לפנינו הכותל. עמדנו כל-כך קרוב אליו עד שנאלצנו להטות את הראש אחורה כדי להסתכל בו. הוא היה מונומנטלי, ענקי, מעורר יראת-כבוד בייחודו. בפעם השניה ביקרתי בעיר העתיקה מיד אחרי הכיבוש ב-1967. ראיתי את הבריחה המבוהלת של תושבי שכונת-המוגרבים, שהצטוו להסתלק תוך כמה שעות. ילדים נשאו על גבם כורסאות, נשים גררו מיטות. מחזה מחריד. טדי קולק השמיד את השכונה הזאת, בת מאות השנים, שהוקמה על-ידי עולי-רגל מוסלמים ממארוקו שהחליטו להישאר בארץ כדי להתגורר ליד המקום הקדוש. הדחפורים הקדושים של קולק, מלך המתנחלים שהתחזה כאיש-שלום, מחקו את השכונה מעל פני האדמה.

זה לא היה רק פשע מילחמה לפי אמנות ז'נבה, אלא גם פשע כלפי ירושלים. ההריסה יצרה מישטח ריק ענקי, מין מיגרש-חניה קדוש, שגימד את הכותל. עכשיו הוא נראה כסתם חומה, אובייקט לעסקנים דתיים, קנאים דתיים ומטורפי "תיסמונת ירושלים" למיניהם. לא איכפת לי למסור את האתר הזה לחרדים, ושיעזבו אותנו במנוחה. לא יהיו שם עוד טקסים ממלכתיים או לאומיים. בבית-כנסת שינוהל על-ידי המשתמטים לא יערכו טקסי-השבעה לחיילים חילוניים - טקסים דוחים כשלעצמם, המזכירים גם מבחינה חיצונית את הטקסים הלאומניים-פגניים שהיו נהוגים במישטרים אפלים מסויימים. בוודאי אין מקום לסחוב לשם מלכים ונשיאים ולהכריחם לחבוש כיפה. גם אהוד ברק יוכל להימנע מהטקס הפאתטי של תחיבת פתקים בין האבנים. במילא המישאלות שלו לא כל-כך מתגשמות. (מספרים על אחד סקרן שהלך לכותל בדמי הליל כדי לברר מה יש שם בפתקים ומצא על כולם חותמת: "בקשתך נדחתה!").

לסיכום: אני מוכן בהחלט למסור את הכותל לחרדים. אין הוא מתאים עוד לישראל החדשה, זו שקמה לנגד עינינו: ישראל חילונית, המתגאה במקומה בצמרת ההיי-טק העולמי, הרוצה בשלום ובפריחה כלכלית, המואסת בהרפתקות צבאיות נוסח אריאל שרון, המוכנה לפשרות שאפילו אהוד ברק עדיין אינו חולם עליהן. בישראל זאת תוכלנה הנשים לעשות כל דבר שעושים גברים, כאוות נפשן ולתיפארת מדינת ישראל.