התמונות משער פטמה הזכירו את אחת התמונות הדרמטיות ביותר של המאה ה-20: בריחת האמריקאים מוויאט-נאם. אחרוני האמריקאים, יחד עם שכירי-החרב המקומיים שלהם, הצטופפו על גג השגרירות שלהם בסייגון ונלחמו נואשות על מקומות במסוקים האחרונים. מין שער פטמה אווירי.

את זה זוכרים כולם. אבל רק מעטים זוכרים שבדיוק באותם הימים התרחש אצלנו אירוע פוליטי חשוב: שימעון פרס, אז שר-הביטחון בממשלת-רבין הראשונה, לקח רב-סרן נוצרי בשם סאעד חדאד והטיל עליו לגייס כוח של שכירים בדרום-לבנון. כך נולד "איזור הביטחון" המקורי. צירוף-מיקרים מוזר: בדיוק כאשר הסתיימה באסון ההרפתקה האמריקאית בוויאט-נאם, נכנסנו אנחנו לוויאט-נאם שלנו. על כך ניתן לומר: "טיפש לומד מנסיונו. חכם לומד מנסיונם של אחרים."

מה לעשות, לא היינו חכמים.

לא היינו חכמים גם בראשית 1985, כאשר נאלצנו לברוח מפני הגרילה השיעית מדרום לביירות. יכולנו לברוח עד הגדר. אבל הממשלה התחכמה והכריזה שוב על "איזור ביטחון", ובה כוח שכיר חדש שהתפאר בשם המפוצץ "צבא דרום לבנון". זאת היתה מין התחכמות שכזאת, לברוח -- אבל לא לגמרי. להשאיר מקום קטן, שבו יכולה להתפתח הגרילה השיעית. לא עבר הרבה זמן, והתברר שזאת שגיאה נוראה. אז עוד יכולנו לצאת בצורה מכובדת. תחת זאת השמיעו הגנרלים שלנו את דברי-הרהב הרגילים, האופייניים לגנרלים בכל העולם. נשבור. נכתוש. נחסל. ננצח. מה, צה"ל האדיר יברח מפני כמה מחבלים שיעים? כאילו לא ברחנו כבר מפני כמה מחבלים שיעים, כל הדרך מביירות עד הבופור.

יכולנו להסתלק לפני עשר שנים, לפני חמש שנים, לפני שנה. אבל לא היינו חכמים. עד שבא ברק והודיע מראש שהוא עומד להוציא את הבחורים מלבנון, אחת ולתמיד. הוא קבע אפילו תאריך: יולי 2000, בדיוק שנה אחרי כניסתו לתפקיד. יכול היה, כמובן, לבצע את הנסיגה מיד עם כניסתו לתפקיד, להפתיע את האוייב ולנצל את תדהמתו כדי לצאת בצורה מהירה. מדוע לא עשה זאת? מפני שרצה להוציא את הכוחות בצורה מסודרת, בהסכם עם הסורים.

זה היה הגיוני - בתנאי. בתנאי שהיה מוכן לשלם את המחיר, שהוא רמת-הגולן. כולה. עד המילימטר האחרון. כמו שבגין פינה את סיני. אבל ברק לא היה מוכן לכך. הוא נתקע במאה המטרים האחרונים ליד הכינרת. לכן קרה מה שקרה השבוע. (צחוק הגורל: מיון בורחי הצד"ל נעשה בחוף הכינרת, בדיוק באותו המקום שבגללו התפוצץ המשא-והמתן עם אסד.)

חיזבאללה היא תנועה לבנונית, הדואגת לאינטרסים הפוליטיים של עצמה. אבל קיימת בינה ובין סוריה ברית של נוחיות. הסורים השתמשו בה כדי למרר את חיי ישראל ולהכריח אותה להסתלק מהגולן. כאשר סירב ברק להחזיר את כל הגולן, כולל חוף הכינרת, נוצר אינטרס סורי מובהק לחמם את הגבול הלבנוני שלנו גם להבא. יש הבדל אחד גדול בין ויאט-נאם של אמריקה לבין ויאט-נאם שלנו. כאשר ברחו האמריקאים מסייגון, הם חזרו לארצם. ים גדול מפריד בינם ובין זירת-האסון.

אבל לנו אין ים. החיזבאללה נמצא על הגדר שלנו, ממש על הגדר. מה יקרה עכשיו? לאוכלוסיה בדרום-לבנון יש עניין בשקט. היא רוצה לחיות את חייה, כמו פעם, כאשר הגבול הזה היה גבול של שלום גמור. תנועת החיזבאללה לא יכולה להתעלם מהרצון הזה. אבל על החיזבאללה יופעל עכשיו לחץ סורי כבד להמשיך ולהציק לישראל, עד שנחזיר את הגולן.

המאבק אינו על מנרה או מישגב-עם. המאבק הוא על הגולן. זהו שם המישחק. זה צריך להיות ברור לכל אחד מאיתנו: ברחנו מלבנון כפי שברחנו, תחת אש, בגלל הגולן. אם נמשיך לסבול בגבול הצפון, זה יהיה בגלל הגולן. אם תושבים ינטשו את קריית-שמונה ושלומית, זה יהיה בגלל הגולן. ואם ברק ומופז יקיימו את איומיהם ויפציצו מטרות סוריות בתגובה על ירי בצפון, ואם כתוצאה מכך ייווצר מצב מילחמתי, זה יהיה בגלל הגולן. עכשיו יהיו כמה שבועות של שקט. בואו לנצל אותם כדי לגמור את העסק עם סוריה, באותה הנחישות שבה הסתלקנו מלבנון.