קולומבוס יצא כדי למצוא דרך חדשה להודו. הוא לא חלם על גילוי יבשת חדשה. קארל מארכס יצא להקים חברה הומאנית, שיוויונית וצודקת, ולא חלם על סטאלין והגולאג. תיאודור הרצל חלם על מדינת-יהודים אידאלית, ולא על מדינת-ישראל כפי שהיא, זו החוגגת השבוע את יום-הולדתה ה-52.

הרצל לעג לרעיון של חידוש השפה העברית. הוא התעלם מקיום עם-הארץ, וגם מקיום יהדות המיזרח. הוא הבטיח לסגור את הרבנים בבתי-הכנסת ואת הקצינים בקסרקטינים. אילו קם השבוע לתחייה, היה מתפלא, ואולי גם מתפלץ. ולא רק הוא. גם אנחנו, בני דור תש"ח, מקימי המדינה, היינו מתפלאים, ואולי מתפלצים, לפני 52 שנים, אילו אמרו לנו מה יקרה במדינתנו בשנת 2000. לא יכולנו לחלום על כך שיקום במדינה מחנה חרדי עצום ורב, שעל פיו יישק דבר.

עם קום המדינה היו החרדים קהילה קטנה, זניחה ונלעגת. גם שאר הדתיים היו מיעוט נסבל, בשולי המחנה. הכל ידעו שהחרדים לחמו בציונות בשצף-קצף, ושכל גדולי-התורה - חסידים ומתנגדים כאחד - גידפו וקיללו את הרצל ומרעיו. דויד בן-גוריון, שהניח את הפסים שעליה מתנהלת המדינה עד היום, נתן לחרדים מתנות שונות (שיחרור בחורי-הישיבה, בתי-ספר עצמאיים ועוד) מפני שהיה בטוח שזוהי בעיה זמנית, שהמיטרד הזה ייעלם מעצמו. כך חשבנו כולנו.

הדת היתה, בעינינו, עניין לזקנים. הזקנים ימותו, ובזה תיפתר הבעייה. הרי לא יעלה על הדעת שאנשים צעירים ובריאים יהיו דתיים בכלל, וחרדים בפרט.

הזילזול הזה מתנקם עכשיו. מי חלם אז שהמתנות של בן-גוריון יקימו את המחנה הדתי-חרדי לתחייה, ובצורה קיצונית חדשה, לאומנית-קבליסטית-תוקפנית, וישנה את המדינה עד ללא-הכר. הזילזול בעם-הארץ גרם לכך שלא נעשה שום ניסיון רציני להגיע עימו לשלום. השלום נראה כעניין שולי, שאינו שווה אף את החזרתם של מאה אלף פליטים, שלא לדבר על הכרה בעם הפלסטיני ובנכונות להסכים להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל (כפי שהחליט האו"ם). לא זה בלבד שהקצינים אינם סגורים בקסרקטינים, כדברי הרצל, אלא שהם גורם מכריע במדינה. בשבוע האחרון ראינו כיצד הקצינים-במדים מכתיבים את המדיניות לקצינים-בלא-מדים השולטים בממשלה.

בוודאי לא העלינו על דעתנו שביום-העצמאות ה-52 תעמוד המדינה בצל השסע בין אשכנזים ומיזרחיים. בימי הרצל היה מרכז היהדות באירופה. גם בסיוטיו האפלים ביותר לא חלם על השואה, שחיסלה חלק גדול מיהדות אירופה. הציונות היתה תנועה אשכנזית.

כאן בארץ, ערב קום המדינה, היו "הספרדים" מיעוט קטן (אם כי רוב רובם של עשירי הארץ נמנו עם עדה זו). לא חשבנו שיש בזה משום בעייה. היינו בטוחים שאשכנזים וספרדים יתחתנו זה עם זה, ההבדלים ייעלמו, האדם הישראלי החדש יהיה משוחרר מכל השטויות האלה. משום-כך לא היתה המדינה החדשה מוכנה מבחינה נפשית לקליטת ההמונים שבאו מארצות האיסלאם. נעשו שגיאות נוראות, לא מתוך רצון רע, אלא (גרוע יותר) מזילזול, שחצנות ובורות. בסוף ימיו הבין הרצל שיש ערבים בארץ. בספרו "אלטנוילנד" הביא ערבי המשמש כקישוט, והמשבח את היחס הנהדר של היהודים אליו. כאשר החליט בן-גוריון (אחרי ויכוח חשאי וסוער) להעניק לערבים בישראל אזרחות וזכות-בחירה, לא חלם על מוחמד ברקה, עזמי בישארה ואחמד טיבי.

ביום-העצמאות ה-53 עדיין לא התמודדה המדינה ברצינות עם העובדה שכל ישראל חמישי הוא ערבי-פלסטיני. כל השסעים והפערים האלה מעיבים על שמי המדינה בפרוס השנה ה-53. אבל המדינה קיימת, ויש לה בסיס מוצק ואיתן. בניגוד לחזונו של מארכס, שקרס והתבדה, החזון של הרצל חי וקיים. קולומבוס טעה בגדול, אבל הוא גילה את אמריקה. הרצל טעה בדברים רבים, אבל מדינת-ישראל חיה וקיימת. המשימה הבאה היא להביא את המדינה למצב שבו אפשר לחיות ולהתגאות בה: לתקן את השגיאות, לחסל את העוולות, להתגבר על השסעים, להגיע לשלום עם העם הפלסטיני ולהקים חברה מודרנית, מתקדמת, חילונית ודמוקרטית. גם לכך מתאימה הסיסמה של הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה!"