הסכם מיסגרת. הסכם מעמד הקבע. מאי. ספטמבר. סוף הסיכסוך. מלים שהיו צריכות להישמע כמו משק כנפי ההיסטוריה מופיעות עכשיו בעמוד 5 למטה וגורמות לפיהוק אחד גדול. בלה-בלה-בלה.

איך קורה שתיקווה להתגשמות חלום הופכת לחלום באספמיא? אז ככה: אהוד ברק חושב שהוא יכול להציע לערפאת הצעה שאי-אפשר לסרב לה. ישראל תכיר במדינה פלסטינית. ייקבעו לה גבולות-קבע, שיבטיחו את רציפות שיטחה בגדה וברצועה, עם גשר עילי שיחברן זו לזו. למדינה תהיה גישה חופשית לחו"ל. תמורת כל המתנות הנדיבות האלה אמור ערפאת לוותר על שטחי גושי-ההתנחלות, שיסופחו למדינת-ישראל ויחוברו אליה ברשת של כבישי-על וכבישי-תחת, שיחצו את מדינת פלסטין.

מה יהיה שטח הגושים? מדברים על כל מיני אחוזים, אבל בסוף יסתפק ברק בעשרים אחוזים. ערפאת צריך לוותר גם על ירושלים, בגבולותיה הנוכחיים, ועל זכות-השיבה. עליו להכריז שבכך הגיע לקיצו הסיכסוך ההיסטורי בין שני העמים. זה מעשי? אז ככה: ההכרה הישראלית במדינה הפלסטינית שווה לערפאת הרבה מאוד. יש הבדל גדול בינה ובין מדינה שתוקם באופן חד-צדדי. אמנם, יותר ממאה מדינות יכירו בה מייד. אבל אם ישראל וארצות-הברית לא יכירו בה, זה שווה הרבה פחות. שלא לדבר על החרפת הסיכסוך בכל רחבי הארץ, אולי עד כדי שפיכות-דמים רבה.

גם הסרת המצור הישראלי על מעברי הגבול, ביבשה, בים ובאוויר, שווה הרבה. איזו מדינה היא זאת, שאי-אפשר להיכנס אליה ולצאת ממנה בלי אישור מדינה אחרת?

עד כאן יש בהצעת ברק פיתוי גדול לפלסטינים. תמורת הישג גדול כזה כדאי לערפאת להיות "גמיש", כדרישת קלינטון. אבל יש גבול. ואכן: יש גבול. ערפאת לא יוכל להכיר בחוקיות ההתנחלויות, לא כל שכן לסיפוחן לישראל. זוהי אדמה פלסטינית, וכבר ראינו שלהחזרת גבול ה-4 ביוני 1967 ("הקו הירוק") יש ערך סמלי אדיר בעיני כל הערבים - מצרים, ירדנים, סורים ולבנונים כאחד. יתר על כן, ההתנחלויות יושבות על עתודות הקרקע והמים של המדינה הפלסטינית. הן דרושות להתפתחותה, ולא כל שכן אם יהיה עליה לקלוט גם המוני פליטים. בעיה מס' 2: ירושלים. אין צורך לחזור שוב על העובדה שאין בעולם פלסטיני, ערבי או מוסלמי שיוותר על ירושלים. פשוט אין. ירושלים זקוקה לפיתרון מסובך, שיהפוך אותה לבירת שתי המדינות ושלוש הדתות.

אין שום סיכוי שערפאת יחתום על מיסמך שיש בו ויתור לצמיתות על ירושלים הערבית. אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת הבעיה מס' 3 - הפליטים. אפילו נניח שניתן יהיה למצוא איזושהי פשרה בעניין ההתנחלויות וירושלים (השכונות הפלסטיניות תהיינה קשורות בפלסטין) - בלי פיתרון בעיית הפליטים לא יוכל ערפאת להודיע שזהו סוף הסיכסוך. יותר ממחצית עמו יתייחס אל הסכם כזה כאל בגידה. אז מה? לא יהיה כלום?

בתיאוריה קיימות ארבע אפשרויות: או שערפאת ייכנע, או שברק ישתנה, או שלא יהיה הסכם כלל, או שיהיה הסכם חלקי. ערפאת לא ייכנע. הוא לא ירצה וגם לא יוכל. ברק יכול להשתנות, אבל אין לכך סיכוי רב. נותרה הברירה: או שלא יהיה הסכם או שיהיה הסכם חלקי. אני מהמר על האפשרות השניה. יתכן שערפאת יוכל לקבל חלק מהתנאים של ברק, אם לא ייאמר שזהו סוף הסיכסוך. יכול להיאמר, למשל, שבעיות הגבולות, ירושלים והפליטים יידונו מחדש אחרי חמש שנים. ערפאת יוכל להגיד לבני-עמו שאחרי חמש שנות התבססות יהיה למדינת פלסטין יותר כוח להיאבק על נושאים אלה. אינני ממליץ על פיתרון זה. לגמרי לא. כי פירושו: הסיכסוך ההיסטורי נמשך.