"אנחנו לא חיים בסקנדינביה או בשווייץ. אנחנו חיים במיזרח התיכון!" אמרו אנשי מערכת-הביטחון, בתגובתם הזועמת על החלטת בג"ץ לשחרר את "קלפי המיקוח". אימרה זו באה לומר שהמדינה צריכה להתנהג ככנופייה, מפני שאנחנו מוקפים בכנופיות. בית-המישפט של אהרון ברק קבע, לעומת זאת, שישראל צריכה להתנהג כמדינה מתוקנת, על פי הנורמות של הדמוקרטיות המערביות.

אבל העוקץ של התגובה הוא בעצם היחס לעולם הערבי: הדוברים רואים בו איזור פרוע, חסר תרבות וחוק. עלה על כולם הדובר הראשי, אהוד ברק, שאמר לא-אחת שישראל היא "וילה בתוך ג'ונגל". כלומר: אנו אנשי-תרבות, כל שכנינו פראים. רבים יתמהו לשמוע כי הישראלי הבלתי-פופולרי ביותר בעולם הערבי הוא כיום דווקא שימעון פרס איש "המיזרח התיכון החדש". אנשי-הרוח בעולם הערבי חוזרים כמעט מדי יום על מישפט שאמר פרס בוועידה בינלאומית לאיכות-הסביבה: שישראל היא אי של נקיון באיזור מזוהם. (עצם המושג "המיזרח התיכון" הוא, כמובן, בריטי-קולוניאלי. מיזרח מאיפה? מיזרח בעיני מי? כבר לפני 54 שנים הצעתי להחליפו במונח "המרחב השמי".)

ביקשתי פעם מהקאריקטוריסט המנוח דוש לצייר מפה שבה יוצאת זרוע ארוכה מיוון ועוקרת, בעזרת צבת, את ארץ-ישראל ממקומה כדי לצרפה לאירופה. זהו החלום הכמוס של רבים מראשי המדינה.

אפשר לחשוב שגישה זו היא תוצאה של מאה שנות מילחמה. ולא היא: עוד לפני שהתחיל כל הסיפור הציוני כתב בנימין זאב הרצל בחוברת "מדינת היהודים": "בשביל אירופה עשויים אנחנו להוות שם (בפלסטינה) חלק מחומת-המגן בפני אסיה, אנו עשויים לספק את מישמר-החלוץ של התרבות נגד הבארבאריות." (ה"בארבאריות" הזאת כוללת, כמובן, את תרבות יהדות המיזרח.)

תוהים אצלנו מדוע כמעט כל האינטליגנציה הערבית, מעיראק ועד מרוקו, דוחה בזעם כל קשר עם ישראל. דווקא עכשיו, אחרי חתימת הסכמי-שלום וקשירת קשרים עם כמה מדינות ערביות, מקצינה והולכת גישה זו של אנשי-הרוח, המשוררים, העיתונאים והמדענים. יש לכך כמה וכמה סיבות, כגון הניכור בין ההנהגות הפוליטיות לאינטליגנציה בכל הארצות הערביות, רגשי-האשמה על הפקרת הפלסטינים, הרגשת-הכשל נוכח אי-היכולת של הערבים להמריא. אבל מעל לכל זוהי תגובה על ההתנשאות הבלתי-נסבלת של ישראל, הווילה המערבית-קולוניאלית בלב הג'ונגל. רבים בעולם הערבי ערים לפגמים הבולטים של החברה האיסלאמית-הערבית: הוצאות-להורג פומביות, קטיעת-אברים, טרור של קבוצות איסלאמיות. הם מתנחמים בכך שבווילה הישראלית יש עינויים, חטיפת בני-אדם, מעצר אנשים לשנים בלי מישפט. אצלם, כמו אצלנו, גובר המאבק למען זכויות-האדם.

נראה שעם אהוד ברק הגיעה התנשאות הישראלית לידי שיא, מבלי שהתכוון לכך. כשעלה לשילטון השמיע תכניות נחרצות של שלום עם סוריה והפלסטינים, וגם קבע מראש את התנאים ולוח-הזמנים. הלכי-הרוח בעולם הערבי עניינו אותו כקליפת-השום. הוא חשב שכל העניין הוא בינו ובין אסד וערפאת. הוא לא הבין שגם מנהיגים ערביים ערים לדעת-הקהל בעמיהם. לכן התמוטטו כל תוכניותיו.

לדוגמה: ברק לא הבין את המשמעות הרוחנית העמוקה של בעיית ירושלים, ועוד פחות את עומק הרגשות הכרוכים בבעיית הפליטים. הוא היה בטוח שערפאת יוותר על זה תמורת כמה אחוזים בגדה. מכיוון שרוב היועצים סביב ברק מבינים בזה עוד פחות ממנו (והוא במילא אינו שועה לעצות), לא היה לו קושי לשכנע את עצמו. עכשיו הוא עומד לפני שוקת שבורה.

כדי להציל מה שניתן להציל, הייתי מציע לו לסלק את כל חבורת השחצנים שמסביבו ולמסור את מלאכת עשיית-השלום לאנשים שאינם חושבים שהערבים הם שוכני-ג'ונגל. כדאי שגם הוא עצמו יקרא כמה ספרים טובים על העולם הרוחני של בני-שיחו. הוא יכול להתחיל בספרו של פואד עג'מי "ארמון החלומות של הערבים". (מה גם שהמחבר הוא שיעי שנולד לרגלי הבופור.)

בדיחה ישנה אומרת שמשה רבנו לא היה רק כבד-לשון, כנאמר בתורה, אלא גם כבד-שמיעה. כאשר אלוהים אמר לו "קח את עמי לקנדה", היה נדמה לו ששמע "קח את עמי לכנען". וכך, במקום להיות עם מערבי בארץ השלג, אנחנו נמצאים בארץ מוכת-חמסין. בפסח תש"ס כדאי להשלים סוף-סוף עם עובדה זו. איננו יכולים להרגיש בחוץ ולהיות בפנים. איננו יכולים להביע בכל הזדמנות בוז תהומי לעמי המרחב ולעשות איתם שלום שהוא יותר מהפסקת-אש זמנית.