איזה סיוט נוראי: המדינה חלמה שחאפז אל-אסד טובל את רגליו בכינרת. המים כבר מגיעים לו למותניים. עכשיו הם מגיעים לו עד הכתפיים. עכשיו הוא שוחה. אסד שוחה בכינרת!!!

ברגע זה של פלצות התעוררה המדינה, כשהיא שטופה כולה בזיעה קרה. אבל אז נוכחה שזה רק חלום-הבלהות. במציאות קרה ההיפך, השלום הנורא התפוצץ. פיסגת קלינטון-אסד נכשלה. אין שלום, אין נסיגה, אין פינוי ישובים, אין משאל-עם, אין צורך בקולות ש"ס. איזה אושר! המדינה ואהוד ברק פלטו אנחת-רווחה, שהידהדה מוושינגטון עד טהראן. ניצלנו! ישראל היא ממלכת המיתוסים. שום דבר אינו נדון בה לגופו, עובדות יבשות אינן משחקות. כל מחשבה רציונלית פסולה מעיקרה.

צופי הטלוויזיה רוצים דרמה, קוראי העיתונים רוצים כותרות זועקות. הכל נדון בתמונות צבעונית. מכאן: "לאכול חומוס בדמשק".

ומכאן: "אסד יטבול את רגליו בכינרת". ואני מנסה להיבהל, ואינני מצליח. אסד ישחה בכינרת? אז מה? על מה הוויכוח, בעצם? אסד רוצה להחזיר את קו ה-4 ביוני 1967. אז ישבו הסורים על חוף הכינרת. עשו להם מנגל על החוף ממש. ישראל אומרת: לא בא בחשבון, צריכים להחזיר את הגבול "הבינלאומי", זה שנקבע ב-1923 בין צרפת (ששלטה בסוריה) לבריטניה (ששלטה בפלשתינה).

גבול זה עבר במרחק של 10 (עשרה!) מטרים מהמיפלס העליון של הכינרת. הסורים מעולם לא הכירו בגבול "קולוניאלי" זה. בעצם, כך מסתבר, גם ישראל אינה רוצה בו. היא רק מדברת עליו. היא רוצה גבול חדש, לפחות 100 (מאה!!!) מטרים מהמים.

(ישראל היא מדינה בעלת עקרונות. הרבה עקרונות. באופן עקרוני, היא רוצה שבינה לבין לבנון לא יחזור הגבול הבינלאומי, אלא קו ה-4 ביוני 1967. בגיזרה הפלסטינית היא לא רוצה לחזור בשום פנים ואופן לקו ה-4 ביוני. בגיזרה הירדנית חזרה להלכה לגבול הבינלאומי, אך בפועל נשארה בקו ה-4 ביוני, באמצעות "חכירה". ואילו בגיזרה המצרית חזרה לגבול הבינלאומי, החופף את קו ה-4 ביוני. כאלה אנחנו. עקרוניים.)

נחזור למנגל של אסד. התערבבו כאן שני עניינים שונים לגמרי, שהתאחדו בתמונה אחת של האיש מדמשק הטובל את רגליו במים. עניין אחד: השליטה על המים. עניין אחר: מיקום הגבול. מי הכינרת שייכים לישראל לפי הסכמי העבר, ובעקיפין גם לירדן ולפלסטין. כך גם המים המגיעים אל הכינרת, ממקורות הבניאס, החצבני והדן. ישראל אינה יכולה לוותר על המים האלה, לפחות לא עד שיקום איחוד מרחבי, אשר יקבע הסדר כולל לחלוקת המים.

הבעייה אינה חדשה. ב-19 השנים שבהן ישבו הסורים על חוף הכינרת, שנים של מתיחות ותקריות-אש, לא ניסו הסורים לקחת לעצמם את מימי האגם. (נסיון סורי יחיד להטות את מימי אחד היובלים נפסק מייד, אחרי שישראל הפציצה את הדחפורים.) בקיצור: עניין המים הוא נושא חשוב במשא-ומתן על הסכם-שלום ישראלי-סורי, ושם יש להבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. האם זה נוגע לגבול? אה, אומרים ה"מומחים": זה נוגע, ועוד איך. אנחנו זקוקים לרצועת-אדמה שתחצוץ בין הכינרת והצבא הסורי, כדי להגן על המים. וזה מצחיק. אם יחזור הגבול ה"בינלאומי", ויהיה מרחק של עשרה מטרים בין המים והחייל הסורי הקרוב ביותר, מה נעשה שם? נעמיד את הטנקים שלנו ברצועת עשרה-המטרים? יהיה להם בקושי מקום להסתובב. אם הצבא הסורי ירצה להתגרות בנו, יוכל לתפוס את החוף לפני ארוחת-הבוקר.

אהה, משיבים המומחים הנ"ל. לכן אנחנו לא מסתפקים בעשרה מטרים. רוצים מאה מטרים. נו, אז מה? זה יעצור את הצבא הסורי, אם ירצה לגזול את מימינו, או שתעצור אותם הידיעה שישראל תפתח במילחמה. אין פה שום הגיון, רק סיסמאות ובילבול מוח. השלום עם סוריה הוא בעל ערך עצום. הוא יקל בהרבה על השלום עם הפלסטינים, מפני שחזית-הסירוב הפלסטינית, היושבת בדמשק והשוללת כל הסכם עם ישראל, תשותק. הוא יאפשר נסיגה בטוחה מלבנון. יחד עם השלום הישראלי-פלסטיני (לכשיושג) הוא יבטל את המחסום האחרון בפני ה"נורמליזציה" הנכספת עם כל העולם הערבי. שלא לדבר על החומוס בדמשק. בשביל זה אני מוכן אפילו לאפשר לרגליו הארוכות של אסד לטבול בכינרת. שיהיה לו לבריאות.