התבוננתי באפיפיור וקינאתי. קינאתי בקתולים, שיש להם מנהיג כזה. אדם שברירי וחולה, העומד שעות בקור וברוח ומדבר על הזדהותו עם סבל הזולת, על צדק חברתי ואהבת אדם. מסר שיש לו עליו קבלות, שהרי זהו האיש שנשא על גבו את היהודיה התשושה, הזרה, שחזרה ממחנות הזוועה לעיר קראקוב למחרת השואה. שלא כמו רבים מרבנינו, הוא לא קילל ולא גידף, לא קרא להסתגרות, לא הטיף לדחיית האחר, הזר והשונה. הוא פתח את זרועותיו לעולם. שפתו היא שפת הסמלים. דיבורו היה מדוד ושקול, אבל את המסר הוא לא העביר בדיבורים, אלא במעשים סמליים, בתנועה, במחוות, בשפת-הגוף, בהבעות-הפנים. כאשר נישק את האדמה בשני המקומות, כאשר הלך אל ניצולי השואה (במקום להיפך), כאשר התחבק עם ידידי הילדות, כאשר ביקר בדהיישה (שאינה מקום קדוש), כאשר הלך אל הרבנות. זוהי שפה המגיעה ישר אל ליבם של מאות מיליונים.

כשהוא עמד כפוף באפלת "יד ושם", ראשו שמוט ופניו מייוסרות, כל המלים היו מיותרות. ברגע הזה בלעה האדמה את מכחישי-השואה למיניהם, וללבם של מיליארדים סביב כדור-הארץ חדרה ההכרה בזוועה שאין דומה לה. גם לליבם של פלסטינים רבים, הנוטים לראות בהעלאת זכר השואה מכשיר של תעמולה ציונית.

יום לפני ביקורו ב"יד ושם", כאשר ביקר במחנה-הפליטים, הוא הבהיר בדרכו המיוחדת שהטרגדיה של עם אחד אינה מבטלת את הטרגדיה של עם אחר, שאין מאזניים לשקילת הסבל זה כנגד זה. הוא נטל לידיו הרועדות את לב פליטי פלסטין, האנשים הזנוחים והנשכחים, ושם אותו על שולחן האנושות.

כשנישק את אדמת ישראל, העניק את בירכת הכנסיה לקיומה ולביצורה של מדינתנו. כשנישק את האדמה הפלסטינית, העניק את בירכת הכנסיה למדינת פלסטין. צילום אחד של פני האפיפיור בבית-לחם, על רגע הדגלים הפלסטיניים, ביסס סופית קונסנזוס עולמי על זכותו של העם הפלסטיני להכריז השנה על מדינתו, למען הצדק ההיסטורי ולמען השלום עם ישראל.

כל רגע בביקור הזה היה עתיר רגשות, סמלים ומחוות. גם המסרים הפוליטיים - והם היו רבים - נמסרו בשפה הזאת. למרבה הצער, זוהי שפה שהיא זרה למנהיגינו, הפוליטיים והרוחניים כאחד. גם כאשר עלו מנהיגי ישראל סוף-סוף על דרך השלום באוסלו, הם לא היו מסוגלים לעשות ולוא מחווה אמיתית אחת שבאה מן הלב, ושיכלה לכבוש לבבות למען השלום. אפילו היום, סעיפי ההסכמים שקראו להם "מחוות" - כמו שיחרור אסירים - מתבצעים רק אחרי עמידה אינסופית על המקח, השפלות, האשמות, דחיות, עד כי כל טיפה של רצון-טוב ורגש-אמת נסחט מהם, ולא נותרה אלא קליפה יבשה. בין האפיפיור ויאסר ערפאת, גם הוא אמן של מחוות, נוצר קליק מיידי. עם אהוד ברק, שכל עניין רגשי רחוק ממנו וחשוד בעיניו, שום קליק לא יכול היה להיווצר.

עוד לפני שסיים את הביקור בארץ הקודש, כבר פרץ - כמה אופייני! - הוויכוח על השאלה מי הרוויח ומי הפסיד. התשובה היא: השלום הרוויח. אויבי השלום בשני העמים הפסידו. יאסר ערפאת הרוויח בקרב בני עמו, מפני שביקור זה הוכיח בעליל שמדיניות-השלום שלו מניבה פירות, מעלה את העניין הפלסטיני על סדר-היום הבינלאומי ומקרבת צעד אחר צעד את ההכרה העולמית בעצמאות הפלסטינית. ישראל הרוויחה מגינוי מהדהד של האנטישמיות ומהחזרת זכר השואה לתודעה העולמית, ובעיקר לתודעה של דור חדש. אני אתיאיסט. אינני מאמין בשום דת - לא זו שבה נולדתי, ולא בכל אחרת. אני מתנגד לגמרי לדיעותיו השמרניות של האפיפיור הזה בתחומים רבים. אבל אני עומד מול אישיותו בהערצה כנה. הלוואי, הלוואי והדת היהודית בימינו היתה מסוגלת להוציא מתוכה אדם אחד כזה, במקום עדת מקללי-המן, מטיפי-שינאה, סוחרי קמיעות, לוחשי לחישות ורודפי גויים (כשאך ניתנת להם הזדמנות).

הביקור הזה לא היה אפיזודה, אירוע טלוויזיוני שיתנדף מחר. הכומר הפולני הזה חדר אל לב רבים, עורר הערכה והטביע בזיכרוננו תמונות שלא תישכחנה. הוא העשיר את עולמנו הרוחני. כמו נביאי ישראל לדורותיהם, הוא המריץ אותנו - ולוא במעט שבמעט - להיות קשובים לזולת, לעשות צדק, להיות בני-אדם יותר טוב.