דבר אחד צריכים להגיד בזכות אהוד ברק: הוא לומד מהר. לומד מהר ומסיק מסקנות מהר.

כשהגיע לשילטון, האמין שיצליח לפתור את העניין הפלסטיני בקלות. הוא יגמור מהר עם סוריה, יבודד את הפלסטינים לחלוטין ואז יציע להם "הצעה שאי-אפשר לסרב לה": ישראל תכיר במדינה פלסטינית מפורזת ברוב הגדה והרצועה, ישראל תשמור לעצמה את השליטה בכל הנמלים ומעברי הגבול בין פלסטין והעולם הערבי , ישראל תספח לעצמה את "גושי ההתנחלות" בגודל% 25 פלוס-מינוס מהשטח, הפלסטינים יוותרו על ירושלים ועל זכות-השיבה ויכריזו שזהו זה - סוף הסיכסוך. פשוט.

הסתבר שזה לגמרי לא פשוט. ברק למד כי יאסר ערפאת הוא אגוז הרבה יותר קשה מכפי שהוא נראה, ושהפלסטינים לגמרי לא כל-כך חלשים כפי שזה נראה. ערפאת סירב ל"הצעה שאי-אפשר לסרב לה". באופק נראה תסריט אחר לגמרי: הפלסטינים יכריזו על מדינתם ב-13 בספטמבר 2000 בלי הסכמת ישראל, ישראל תספח את "גושי ההתנחלות" בלי הסכמת הפלסטינים, כל העולם (מלבד מיקרונזיה ואיי-פיג'י) יכיר במדינת פלסטין, אף מדינה אחת בעולם (מלבד איי-פיג'י ומיקרונזיה) לא תכיר בסיפוח הישראלי. הכל יבוצע תוך עימות, תיתכן שפיכות-דמים, הסיכסוך יגיע לשיאו.

עכשיו מציע ברק הצעה הרבה פחות שאפתנית. לא "הסדר קבע" אלא הסכם-ביניים חדש. המדינה הפלסטינית תקום ב-13 בספטמבר בהסכמת ישראל ב -50% של הגדה והרצועה, ישראל תספח % 10 מהגדה ("גושי התנחלות") בהסכמת הפלסטינים. שאר ה 40% - יישארו בינתיים פתוחים. בין שתי המדינות ייפתח משא-ומתן על כל שאר הבעיות: הגבול הסופי בין ישראל ופלסטין, ירושלים, הפליטים.

ההצעה מבוססת על ההנחה שבין עמדות שני הצדדים רובצת תהום. המצב הפוליטי והפסיכולוגי בישראל אינו מאפשר לה להגיע לשלום-אמת ולהתפייסות היסטורית. הסיכסוך יימשך עוד הרבה זמן, אבל ייקבעו לו תחומים ברורים. הוא יהפוך לסיכסוך בין שתי מדינות.

זהו הרעיון הכללי המתגלגל בין ברק וחבורת הקצינים שלו. הוא משאיר הרבה שאלות פתוחות. למשל: מה יקרה בפועל באותו שטח של 40 אחוזים? האם תימשך בהם ההתנחלות הזוחלת וייווצרו "גושי התנחלות" חדשים, שיסופחו בעתיד? האם צה"ל יוכל לעשות שם כבתוך שלו? האם אבו-דיס תהיה הבירה הזמנית של פלסטין החופשית? האם תמשיך ישראל לשלוט על נמלי הים והאוויר של פלסטין, ועל מעברי-הגבול בינה ובין ירדן ומצריים? האם יהיה שלב-הביניים החדש מוגבל בזמן?

קשה מאוד להאמין שערפאת יוכל להסכים להצעה זו. אמנם, חשוב מאוד לפלסטינים להקים את מדינתם כך שתוכר מייד על-ידי ישראל וארצות-הברית. אך איך יוותרו על הקו הירוק ("גבולות 67'"), שגם הוא משאיר להם רק 22% של פלסטין המקורית?

אפילו כהצעת-ביניים, בבחינת "עוד עז ועוד דונם פלסטיני", תהיה הצעה זו קשה לעיכול. הפלסטינים יעשו את החשבון שלהם. אבל גם אילו היה הצד השני מקבל אותה, האם זה היה טוב לשלום ולישראל? מובן שכל הסדר מוסכם טוב מהמצב הנוכחי, העלול להתפוצץ בכל רגע. השאלה היא: האם הסכם-ביניים "זול" טוב משלום אמיתי "יקר"?

כבר ציטטתי את אימרתו של לויד-ג'ורג', ראש-הממשלה הבריטי שהציע להעניק עצמאות לאירלנד: "אי-אפשר לחצות תהום בשתי קפיצות." (קראתי באחרונה ששמעון פרס ניכס אימרה זו לעצמו ושוב לא הביא גאולה לעולם.). אני מאמין שהיא נכונה גם עכשיו. כדאי לקפוץ על פני התהום ולגמור אחת-ולתמיד את הסיכסוך הארוך הזה. אפשר להשיג שלום-אמת עכשיו, לפני ספטמבר, בתמיכת כל העולם. בתנאי שמוכנים לשלם את המחיר: מדינה פלסטינית בכל הגדה והרצועה, פינוי ההתנחלויות, פשרה סבירה בירושלים, פיתרון בעיית-הפליטים שנוכל לחיות איתו. יתכן שברק אינו די חזק כדי לבצע זאת, ויתכן שהוא והגנרלים שלו גם אינם מוכנים לכך נפשית.

אם כן, יצטרכו להיות שלבי-ביניים נוספים, עד שתקום לנו הנהגה לאומית המסוגלת לכך. אבל צריך להיות ברור שהפצע יישאר פתוח ומעלה מוגלה. לכן תפקיד כוחות-השלום בישראל הוא להכשיר את דעת-הקהל לפיתרון, שבלעדיו לא תבוא ההתפייסות בין שני העמים, שבה - ורק בה - הערובה לביטחונם לדורות.