מי שרוצה להבין מדוע מנסה החמאס דווקא עכשיו לחדש את התקפות-המתאבדים על ישראל, כדאי שיזכור את סיפור העגלון והסוס. אותו עגלון חישב ומצא שהסוס שלו בולע חלק ניכר מהכנסותיו. הוא החליט לחסוך במזון הסוס, אבל לעשות זאת בזהירות. בכל יום הקטין את מנת המזון של הסוס בשיבולת אחת. הנסיון היה, בלי ספק, זוכה בהצלחה, לולא קרה אסון: דווקא ביום שבו ירדה המנה לשיבולת אחרונה קרס פתאום הסוס ומת.

אהוד ברק מבצע כעת ניסוי דומה. מיום ליום הוא "מקטין את הציפיות" של הפלסטינים. מזמן היה צריך למסור להם %6.1 משטח הגדה. מבלי לשאול אותם, כמו שזורקים עצם לכלב, החליט למסור להם שטחים נידחים חסרי-ערך. על הפעימה השלישית, שלפי ההסכם צריכה היתה לכלול את כל שטח הגדה והרצועה "להוציא אתרים צבאיים מוגדרים", אין מה לדבר. ברק מוכן למסור בסך-הכל עוד אחוז אחד או שניים.

ובינתיים, בכל יום הוא מוריד עוד קצת. בכל רחבי הגדה מפקיעים אדמות, אבל בשקט, דונם פה, דונם שם. "גושי ההתנחלות", המיועדים לסיפוח, גדלים לאט אבל בהתמדה. פלסטינים מסולקים מבתיהם, כמה מערות ומיבנים פה, כמה כרמי-זיתים ושדות שם. ירושלים היהודית מתרחבת, ירושלים הערבית מצטמצמת. על הר-חומה עומד לקום מגרד-שחקים בן 48 קומות, שישקיף על מיסגדי הר-הבית ועל קודשי בית-לחם. תיקוות הפלסטינים לקבל לידיהם לפחות את אבו-דיס, כהבטחת יוסי ביילין, נדחתה, וביילין עצמו הפך לסניגור הראשי של ברק.

בינתיים זה מצליח. הפלסטינים, כך נדמה, מוכנים לספוג את הכל. הם שקועים במילחמות פנימיות בשעה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. או-טו-טו יגיע ברק למסקנה שאפשר להתעלם מהם לגמרי. אבל סוס הסבלנות הפלסטינית עומד למות.

בתקשורת הישראלית מופיעים "מומחים" חמורי-סבר ותוהים אם המתאבדים שנתפסו בטייבה קיבלו "אור ירוק" מערפאת. אבל האור הירוק נמצא במקום אחר לגמרי. מהרחוב הראשי ברמאללה ועד לכפר הנידח ביותר בגדה, אומרים הפלסטינים איש לרעהו: "זה לא יכול להימשך. ערפאת מנסה לשכנע את ישראל בטובות, אבל הוא לא משיג שום דבר. החיזבאללה מוכיח שישראל מבינה רק את שפת הכוח. אולי כדאי לתת צ'אנס למשוגעים של חמאס."

כאשר מתגברת אווירה כזאת, הפיגועים באים מעצמם. החמאס הוא תנועה פוליטית, ואוזניו כרויות לרחשי-הלב של הקהל. לא רק מנגנוני-הביטחון של ערפאת מנעו עד כה את הפיגועים, אלא גם הידיעה שרוב הציבור הפלסטיני רוצה שקט, גבולות פתוחים ועבודה בישראל. כאשר אווירה זו משתנה, כאשר יותר ויותר פלסטינים משתכנעים שהשקט הזה יביא עליהם אסון, השקט לא יחזיק מעמד.

ראשי אמ"ן מזהירים בפה מלא ש"אם לא יחודש המשא-ומתן" צפוי חידוש הפיגועים. יש המזהירים מפני חידוש האינתיפאדה בממדים רחבים. אבל הגנרלים חושבים תמיד על המילחמה האחרונה, לא על הבאה. לא פיגועים ולא אינתיפאדה יעמדו במרכז הסיבוב הבא של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני.

נקח תסריט אחר: בבוקר בהיר אחד בקיץ 2000 נשמע ברדיו כי הכוחות המזויינים הפלסטיניים תפסו את העיירה אבו-דיס והתבצרו בה. המיפקדה שוכנת בבניין הפרלמנט החדש, המשקיף על הר-הבית. השטח הוכרז כאיזור פלסטיני ריבוני.

מה הלאה? צה"ל יתפוס במהירות עמדות מסביב לעיירה. צוותות-טלוויזיה מכל העולם ינהרו למקום ויעבירו בשידור חי את המצור, כשכיפת-הסלע המוזהבת מככבת בכל כתבה. במקודם או במאוחר תישמע ירייה - והקרב על אבו-דיס יתחיל.

ברור שהפלסטינים אינם יכולים לנצח בקרב כזה מבחינה צבאית, אבל הם ינצחו מבחינה פוליטית ומוסרית. גם אם הם ייהרגו עד האיש האחרון - ואולי דווקא אז - ירתק הקרב את העולם, וההיסטוריה הפלסטינית תזכה בסטלינגרד משלה. זאת היתה השיטה של גריבלדי, גיבור מילחמת-השיחרור האיטלקית, שזאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין היו מגדולי מעריציו. אילו היו חיים, הם היו אומרים לברק: היזהר!

הסבלנות הפלסטינית הולכת ונגמרת. הסוס מתקרב לשיבולת האחרונה.