יש ג'אנקיס מסוגים שונים. יש המכורים להרואין, יש המכורים לחשיש, יש המכורים לניקוטין, יש המכורים לאלכוהול. דויד לוי הוא ג'אנקי של כבוד. לולא כן, לא היה מגיע כלל למישרד-החוץ. מה יש לו לחפש שם?

כראש מיפלגה, שכל-כולה עוסקת בפופוליזם סוציאלי-עדתי, צריך היה להיות להוט לתפקיד שר-אוצר, שהיה מאפשר לו לחולל מהפכה חברתית. גם מישרד העבודה והרווחה יכול היה לאפשר לו לחולל נפלאות לתיקון החברה. אבל הוא בחר במישרד-החוץ.

מוזר, לא? לא זה בלבד שאי-אפשר לחולל שם מהפכות סוציאליות, אלא שאפילו אין שם מה לחלק. לא ג'ובים לנאמנים, לא מישרות של דירקטורים עתירי-שכר לעסקנים, לא תקציבים מעל ומתחת לשולחן. כלום. אין במישרד-החוץ דבר מלבד כבוד. הרבה כבוד. גן-עדן לג'אנקי של כבוד, כמו ייקב לאלכוהוליסט כרוני. מנחם בגין, ששלף את לוי מאתרי-הבנייה של בית-שאן, לא מינה אותו לתפקיד שר-החוץ. הוא בחר במשה דיין. ללוי מסר את מישרד הקליטה, ואחר-כך את מישרד-השיכון, ולא עלה כלל על דעתו למסור את מישרד-החוץ לאדם שאינו שולט באנגלית, שפת הדיפלומטיה העולמית, ושגם אינו הכי-הכי בקי בתולדות העמים ברחבי תבל. אבל לראשי-הממשלה שמיר ונתניהו לא היה איכפת. הם התכוונו לנהל בעצמם את מדיניות-החוץ, והיו מוכנים להשאיר לדויד לוי את הכבוד.

אהוד ברק המשיך בדרך צינית זו. הוא היה זקוק ללוי כדי לזכות במנה של פופוליזם חברתי, והיה מוכן לתת לו כבוד. למה לא? זה בזול. במילא מנוי וגמור עם ברק להחליט לבדו בכל ענייני החוץ והביטחון, וגם בכל "תהליך השלום". אז מה אם המדינאים הזרים, העורכים ביקור בארץ, יצטרכו לבזבז גם שעה עם שר-החוץ? הלא בשביל זה הם מקבלים משכורת.

עכשיו מסתבר שיש לזה מחיר. הכבוד של דויד לוי עלול לעלות ביוקר. ההתפרצות המפמפמת של שר-החוץ בכנסת - "דם מול דם! ילד מול ילד!" - עוררה פלצות ברחבי העולם. כמו אימרתו הקודמת - "נבעיר את אדמת לבנון!" - היא הזכירה את סיגנון מוסוליני.

אבל לוי לא חשב על העבר הקרוב, אלא דווקא על עבר רחוק מאוד. בעברית משובשת חזר על המיצווה התנ"כית: "ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל." ההלכה היהודית התגברה מזמן על מוסר פרימיטיבי זה וקבעה: "עין תחת עין - ממון." (ב"ק פג). אחרת היו לנו הרבה יהודים שתומי-עין. אילו היתה כאן פליטת-פה, התפרצות-זעם בלתי-נשלטת, היה לוי מתנצל. אבל הוא הצדיק את אמירתו המחרידה בטענה שהיא הרתיעה את חיזבאללה. אולי קצרה בינתו מלהבין שקרה בדיוק ההיפך: איומיו הביאו בפעם הראשונה להענקת חסות כל-ערבית לחיזבאללה. מהנשיא מובארק ועד למלך עבדאללה התייצבו כל מנהיגי ערב לימין האירגון. נדמה שרק דויד לוי היה מסוגל לגרום לכך. מגיעה לו מדליה - ערבית.

אבל גרועה מהנאום עצמו היתה התגובה בצמרת המדינה. אף שר אחד לא תבע להעיף את שר-החוץ החוצה. מרצ ויוני העבודה הסתפקו בהסתייגות. וגרוע מכל: אהוד ברק נתן גיבוי מלא לשר-החוץ. לא רק גיבוי פורמלי מצד פוליטיקאי הזקוק עכשיו לכל שותף - בבחינת "הא (ברק) בהא (לוי) תליא" - אלא גם הצדקה לתוכן הדברים ולסיגנונם.

דויד לוי מסמל בגופו את ההמשכיות של ממשלות שמיר-נתניהו-ברק. פעם היה חישוקאי לאומני קיצוני, אחר-כך יצא לו שם של ליכודניק מתון, מפני שערב הטבח בסברה ושאתילה הזהיר מפני הכנסת הפלנגות למחנות. היתה לו תחושה: בניגוד לבגין, הוא הבין מה זאת ניקמת-הדם. הוא הזהיר שאחרי רצח באשיר ג'ומייל הנוצרי יטבחו אנשיו את הפליטים הפלסטיניים. ניקמת דם. אבל לא זו המומחיות הדרושה לשר-חוץ. השארתו בתפקיד זה תשחיר ללא תקנה את פני המדינה בארצות-ערב ובעולם. הקריאה צריכה להיות: שר החוצה!