חמש דקות אחרי ההתחלה של הצגה חדשה קם מבקר מפורסם ויצא מהאולם. למחרת כתב עליה ביקורת קטלנית. "זה לא הוגן," טען מנהל התיאטרון, "הוא היה צריך לראות אותה עד הסוף!"

"לא," השיב המבקר: "אני לא צריך לאכול את כל הביצה כדי לדעת שהיא סרוחה." יתכן מאוד שאין זה הוגן לשפוט את אהוד ברק אחרי שמונה חודשים. נותרו לו עוד קרוב לארבע שנים. אולי עוד יעשה נסים ונפלאות. יתכן. אך יתכן שדי בשמונה חודשים כדי לעמוד על טיבו.

כל הצ'קים שחתם עליהם ערב עלותו לשילטון, ושזמן פירעונם הגיע, הוחזרו על-ידי הבנק עם הציון "אין כיסוי". כולם.

במסלול הפלסטיני לא התקדמו הדברים אף מילימטר אחד. הטאקטיקה של ברק מתנדנדת בין התעלמות גמורה ובין נסיון-שווא לכפות דברים בכוח. כל המועדים המובטחים באו וחלפו. ההישג היחידי, פתיחת אחד "המעברים הבטוחים" באיחור של חמש שנים, מתגלה כאחיזת-עיניים. הרחבת ההתנחלויות והפקעת האדמות נמשכות בקצב העולה על מעללי נתניהו.

במסלול הסורי חזרו הדברים לנקודת-המוצא. סיגנון-הדיבור המתלהם של שני הצדדים חזר לקדמותו. הדלת נעולה וברק זרק את המפתח - ההודעה על נכונות ישראל לפנות את הרמה הסורית כולה. בלבנון כמו בלבנון. ברק חוזר שוב על כל השיטות הצבאיות שנכשלו בימי קודמיו, משמיר עד נתניהו. הוא מבטיח להוציא את החיילים מהמלכודת, פעם "בהסדר" ופעם "בלי הסדר". מדוע הנסיגה יכולה להתבצע ב-7 ביולי, במלאת שנה לממשלתו, ולא עכשיו? לאלוהים פיתרונים.

בתחום החברתי לא התגשמה אף לא אחת מהבטחותיו. שום דבר לא קרה. פשוט שום כלום.

כאשר הצבעתי בעד ברק (וקראתי לאחרים להצביע בעדו) הוא נראה איש חזק, נמרץ, היודע מה הוא רוצה ושיש לו הכוח להגשים את רצונו. אמנם ידעתי שיש פער גדול בין דיעותיו לדיעותי, אבל נראה היה שיצעד לפחות צעד גדול קדימה. האכזבה העיקרית מברק היא דווקא בתחום זה: הוא מתגלה כאדם חלש. הוא לא מסוגל לקבל החלטה חותכת ולדבוק בה. חסרה לו ההעזה הדרושה למנהיג.

מעניין: התכונות החביבות עליו ביותר - "נחישות", "מנהיגות" - בולטות אצלו דווקא בהעדרן. נראה שניפנופי-האגרוף המוגזמים מבטאים ביטחון עצמי לקוי. לדוגמה: הארי טרומן, סוחר קטן שהפך במיקרה לנשיא ארצות-הברית, פיטר את הגיבור הלאומי, הגנרל מק-ארתור, כשזה דרש בפומבי שינהל את המילחמה בקוריאה על פי תפיסתו. הגנרל המהולל עף כמו טיל. שאול מופז, שאיננו מק-ארתור, נשאר על כנו אחרי שדרש בפומבי שהקבינט ירחיב את המילחמה האבודה בלבנון. ברק לא העז להעיף אותו.

כשעלה לשילטון, היה בטוח שיש לו כל התשובות. הוא ידע בדיוק מה טוב לסורים ולפלסטינים, וגם למובטלים ולזקנה במיסדרון בית-החולים. מתברר שהתשובות שהיו לו רחוקות מהמציאות. הוא לא מבין את הסורים. הוא לא מבין, ולא רוצה להבין, את הפלסטינים. מהמובטלים הוא מרוחק שנות-אור. האלופים-היועצים, המקיפים אותו כקיר-ברזל, מבינים עוד פחות. אבל השאלה הגדולה היא: היכן ה"יונים" בממשלה? סיעת המפד"ל הקטנה מפעילה לחץ עצום בתוך הקואליציה. המתנחלים שולטים בממשלה. ואילו שרי מרצ ו"יוני" מיפלגת-העבודה נחבאים אל הכלים. בישיבות הממשלה הם מרימים יד נגד ההחלטות ההרסניות, אבל הם יודעים היטב שזוהי מחוות-סרק. מצביעים וחוזרים לכורסאות במישרדיהם.

הם אומרים שאין תחליף לברק, ולכן אסור להפיל את הממשלה. זה נכון. אבל מה מפריע להם להפעיל את כוח-הסחיטה שלהם בממשלה כדי לשנות את המצב? חידלונם עלול להתגלות כמחדל הרה-אסון.

גם הנשיא קלינטון יכול היה להפעיל לחץ, אבל הוא מסתפק במלים יפות. אינני מקבל את דעת הערבים, המאמינים שקלינטון משותק מפני שכל עוזריו, החל בגברת שרת-החוץ וכלה בשגריר בתל-אביב, הם יהודים. האמת היא שקלינטון, כמו ברק, סובל מחולשה פנימית, ויש פער אדיר בין כישוריו לבין שאיפתו להיכנס להיסטוריה. שלום, חבר.

יתכן שכל זה ישתנה בהמשך הקדנציה. הלוואי. אני, על כל פנים, בניגוד לאותו מבקר, אשאר באולם עד לסוף ההצגה. יש לי ברירה?