שני דגים חיים באקוואריום אחד. שניהם בני אותו הסוג, שניהם תוקפניים, גודלם וכוחם שווים. האחד (נקרא לו אל"ף) התמקם בצד השמאלי של המיכל, האחר (בי"ת) בצד הימני. בין הטריטוריות שלהם יש גבול בלתי-נראה. הם יודעים בדיוק היכן הוא. מה קורה?

אל"ף תופס אומץ ופולש לטריטוריה של בי"ת. ככל שהוא חודר לשם, כן פוחת אומץ-הלב שלו. הוא נעשה הססן. ואילו בי"ת מתמלא לפתע בגבורה עילאית. הוא מסתער לעבר אל"ף, הבורח בבהלה וחוזר לממלכה שלו.

בי"ת רודף אחריו, חוצה את הגבול הבלתי-נראה ופולש לצד אל"ף. ואז קורה לו מה שקרה לאל"ף קודם לכן: הוא מתחיל להסס. אומץ-ליבו מתנדף. עכשיו הופך אל"ף לגיבור, מביס את בי"ת ורודף אחריו לתוך ממלכתו שלו. וחוזר חלילה. זהו ניסוי מדעי, המוכר לכל המתעניינים בתורת ההתנהגות של בעלי-חיים.

התנהגות זו אופיינית, כנראה, לכל בעלי-החיים הטריטוריאליים, ולא חשוב אם הם יונקים, דגים, ציפוריים ומה עוד. היא בוודאי מאפיינת את החיה הקרויה אדם.

ההיסטוריה שלנו מלאה בדוגמאות. אגדת דויד וגוליית היא דוגמה מאלפת: הפלישתים פלשו לשטח ישראל, לגוליית עליונות צבאית מוחלטת, אך דויד הקטן מביס אותו. בתקופה אחרת קמו המכבים, קבוצת גרילה קטנה, והביסו את הממלכה הסורית האדירה, על צבאה ופיליה.

ההיסטוריה האנושית מכירה אינספור מיקרים כאלה. אחד המאלפים ביותר קרה ב-1939: סטאלין תקף את פינלנד הקטנה והתכוון להכניעה תוך כמה ימים. אך לעיני העולם הנדהם הנחיל הצבא הפיני מפלה מבישה לצבא האדום הענקי, ועברו חודשים לפני שהרים ידיים. זאב ז'בוטינסקי כתב מאמר בשם "אותו הגולם", שבו קבע שהרוסים היו ונשארו שלומיאלים ללא-תקנה. נראה שגם היטלר חשב כך, כי כעבור שנה תקף את ברית-המועצות. ואז - ראה זה פלא - אותו הצבא האדום, שהובס בשלג הפיני, מחץ בשלגי מולדתו את הוורמאכט הנאצי הבלתי-מנוצח.

בדור האחרון זה קרה לאמריקאים. הוויאט-נאמים הפרימיטיביים גירשו את הצבא הצרפתי המודרני מארצם. מכיוון שאיש אינו לומד מנסיון זולתו, נכנסו האמריקאים למילחמה, כשהם חדורי בוז ל"אנשים הצהובים הקטנים". אבל הגברים הלבנים גבוהי-הקומה, בעלי הנשק המשוכלל ביותר בעולם, נחלו תבוסה ניצחת. האמריקאים האחרונים ברחו במסוקים מגג שגרירותם בסייגון. אותו הדבר קרה לסובייטים באפגניסטן. חבורות של קנאים מוסלמים, עטורי זקנים ולבושי סחבות, עשו קציצות מהצבא שניצח את היטלר. גם הסובייטים ברחו כשזנבם בין רגליהם.

מה משותף לדויד הקטן וללוחמי ויאט-נאם, ליהודה המכבי ומרשל מאנרהיים הפיני, לפרטיזנים ביערות רוסיה ולכנופיות בהררי אפגניסטן? רק דבר אחד: הם לחמו למען שיחרור מולדתם מפולשים זרים. במאבק כזה, לא העליונות במיספר הלוחמים ובעוצמת הנשק קובעת. קציני הצבא הפולש אינם מסוגלים להבין זאת. רפאל איתן, אריאל שרון ושאול מופז הם רק החוליות האחרונות בשרשרת היסטורית בלתי-מפוארת של גנרלים המוכים שוק על ירך בידי אנשי-גרילה דלי-אמצעים. המילה "גרילה" ("מילחמונת") נולדה בספרד, כאשר צבא נפוליאון לא הצליח לגבור על לוחמי-השיחרור המקומיים. אולי זה הביא את נפוליאון למסקנה ש"במילחמה, שיקולים של מוראל קובעים בשלושה רבעים, ואילו מאזן הכוחות הממשיים קובע רק ברבע הנותר."

החיזבאללה הוא כוח-גרילה קלאסי. הוא נתמך אמנם על-ידי מדינות זרות - איראן וסוריה - המנסות לנצל אותו למטרותיהן. אבל ביסודו הוא תנועת-התנגדות אותנטית, אשר קמה בעיקבות הכיבוש הזר (שלנו) ופורחת כל עוד קיים הכיבוש. קציני הצבא הכובש אינם מסוגלים להבין מציאות זו - ומבחינה זו אין הבדל בין סרני פלשתים ובין אפריים סנה. מאז קציני אנטיוכוס ועד רב-אלוף מופז נהגו כל אלופי הכיבוש באותה צורה בדיוק: הכריזו כל יומיים על ניצחון, ניבאו כל שבוע שאנשי-הגרילה עומדים להיות מחוסלים, מאיימים להעלות באש את עורף הלוחמים. אבל גורלם נחרץ מהרגע הראשון: הם יברחו כל עוד נפשם בם. ע"ע דגים.