המאמר האנטישמי בעיתון הסורי "תשרין" הזכיר לי שיחה עם ידידי המנוח, עיצאם סרטאווי, שליחו של ערפאת, חלוץ השלום הישראלי-פלסטיני. באחת מפגישותינו הסודיות הראשונות בפאריס סיפר לי שבא אליו מנהיג של אירגון אנטישמי צרפתי והציע עזרה לאש"ף. "זרקתי אותו מכל המדרגות, " אמר סרטאווי. "אמרתי לו: אתם המשת"פים הכי גדולים של הציונים."

סרטאווי היה אדם הגיוני מאוד. הוא ידע שהציונות קמה כתגובה על האנטישמיות, שהפוגרומים ברוסיה הביאו את הציונים הראשונים לארץ, ושהשואה נתנה דחיפה עצומה להקמת ישראל. סרטאווי נרצח על-ידי אבו-נידאל לפני שהספיק לראות כיצד האנטישמיות הרוסית החדשה מביאה עוד מיליון עולים חדשים לישראל. לא במיקרה נולדה הציונות המודרנית בווינה. תיאודור הרצל כתב את "מדינת היהודים" בשנה שנבחר קארל לואגר לראש עיריית וינה - הפוליטיקאי המודרני הראשון באירופה שנבחר על סמך מצע אנטישמי גלוי.

לואגר הוא אביו הרוחני של יורג היידר, כשם שהיה אביו הרוחני של צעיר וינאי בשם אדולף היטלר. האנטישמיות, יחד עם הגזענות והלאומנות הגרמנית הקיצונית, צמחו בווינה. היתה לכך סיבה: לפני 150 שנה היתה הקיסרות האוסטרית ממלכה רחבת-ידיים, ששלטה על הרבה עמים ועממים: פולנים, צ'כים, סלובקים, הונגרים, סלובנים, קרואטים, בוסנים, איטלקים ועוד. האוסטרים-הגרמנים היו מיעוט בממלכתם, ואפילו בעיר-הבירה, וינה, היו רבע מהתושבים צ'כים ופולנים. כדי להצדיק את שילטונם המציאו האוסטרים-הגרמנים תיאוריות על עליונות הגזע הגרמני ועל נחיתות העמים הסלאוויים, וכמובן היהודים.

יורג היידר, האוהב להציג את עצמו כאיש העתיד, אינו אלא שריד אנאכרוניסטי של ממלכה שמתה לפני 82 שנים.

סרטאווי שפך את זעמו על הערבים המטופשים, התומכים באנטישמים ופועלים על פי העיקרון: "האויב של אויבי הוא ידידי". האנטישמים שונאים את היהודים, היהודים לוקחים את פלסטין מידי הערבים, משמע שהאנטישמים הם ידידינו. הוא הדין לגבי מכחישי השואה: זכר השואה מביא לישראל אהדה, כסף ותמיכה פוליטית, משמע שמכחישי השואה פוגעים בישראל ועוזרים לערבים. זה נראה הגיוני, אבל זה טימטום גמור. יש מיקרים שבהם האוייב של אויבי גרוע מאויבי. לפי תורת הגזע הנאצית, גם הערבים נחותים, מכיוון שהם בני הגזע השמי. היטלר התייחס בזילזול גמור למופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, וסירב לעזור לו (בניגוד לאגדות שנפוצו בעניין זה. החוקר הישראלי, השגריר צבי אלפלג, כבר הפריך אגדות אלה). לולא היה חי אדולף היטלר, קרוב לוודאי שמדינת-ישראל לא היתה קמה במועד שהיא קמה.

המאמר ב"תישרין" אינו רק בלתי-מוסרי בעליל, אלא שהוא גם אווילי מבחינת האינטרס הסורי, והאינטרס הערבי בכלל. הוא מחזק את הימין הישראלי, המתנגד לירידה מהרמה הסורית. הוא מקומם את כל היהודים בעולם נגד סוריה, ומשחיר את פניה בעיני כל אנשי המצפון הלא-יהודיים, שזכר השואה מטריד את מנוחתם. אם הוא בא כדי להעניש את ישראל על טכסיסי אהוד ברק במשא-ומתן, הרי זו ירייה עצמית ברגל. העלאת השואה על סדר-היום מרגיזה את הערבים, מפני שהם רואים בכך מניפולציה של התעמולה הישראלית. אבל, כפי שאמר הפרופ' אדווארד סעיד, האינטלקטואל הערבי החשוב ביותר בארצות-הברית, הערבים חייבים דווקא ללמוד את תולדות השואה, אם הם רוצים להבין את ישראל. יותר ויותר אנשי-רוח ערביים מסכימים איתו בנקודה זו. מסתבר שהתעמולה הציונית אינה מעוניינת בכך.

מנהיגים יהודיים בארצות-הברית התנגדו להזמנת יאסר ערפאת למוזיאון השואה בוושינגטון. לפני כמה ימים התנגדה ישראל להזמנת הרשות הפלסטינית לוועידה על השואה בסטוקהולם. נראה שמישהו החליט שכדאי לישראל לשייך את הערבים למחנה מכחישי-השואה. האנטישמיות היא עדיין בעלת-הברית הטובה ביותר שלנו. עלייתו של יורג היידר באוסטריה תעודד עכשיו את הימין הקיצוני האנטישמי בכל רחבי אירופה.

זה ידליק נורה אדומה אצל יהודים רבים, שיתחילו לחשוב על הגירה לישראל. גם לאויבי-ישראל הגדולה ביותר בעולם הערבי לא כדאי לשמוח על כך. הפלסטינים טוענים שהם "קורבנות הקורבנות". כלומר: הם קורבנות הנאצים, שדחפו את היהודים לפלסטין. אם כן, יורג היידר הוא אויבם הגדול ביותר.