לכבוד יושב-ראש הכנסת, מר אברהם בורג.

נכבדי, אני מודה לך על ההזמנה ששלחת לי - כמו לכל החכ"לים (חברי-הכנסת-לשעבר) - להשתתף בנטיעת שתילים, שעורכת הכנסת בט"ו בשבט. לצערי עלי להודיעך שאינני מוכן להשתתף בטכס, הנראה לי כתרגיל של צביעות, לאור מה שאירע השבוע.

ביום השישי נעניתי לקריאת האירגון "בצלם", ונסעתי לדרום הר-חברון כדי להשתתף שם בטכס אחר של ט"ו בשבט. מאתיים פעילי שלום וזכויות-האדם באו למקום, בקור העז, כדי לנטוע שתילי-זית ביחד עם המישפחות הפלסטיניות שגורשו מבתיהן בשבועות האחרונים. בתים אלה אינם אלא מערות, שבהן חיים מזה דורות העניים שבעניים. במערות דחוסות, מוארות בקושי בעששיות, חיות מישפחות גדולות, יחד עם הצאן שהוא רכושן היחידי, בתנאים שקשה לתארם. אחרי גירושם האכזרי חיות רבות מהן באוהלים בקור ובגשם. באנו כדי לעודד את רוחן. הבאנו איתנו את השתילים, ורבים הביאו גם בגדים חמים.

בהגיענו לקירבת מקום, נעצרנו על-ידי מחסום צבאי. כרגיל, הודיעו לנו שהשטח הוכרז כאיזור צבאי סגור, שהגישה אליו אסורה. אחרי משא-ומתן ארוך עם אנשי "בצלם" הותר לנו להגיע לכפר טוואני, שם נמצאים כמה מן המגורשים, אך בתנאי אחד: אסור לנו להביא איתנו אף לא שתיל אחד של עץ-זית. שוטרים וחיילים ערכו חיפוש קפדני ברכבים שלנו. פעיל שניסה להגניב שתיל אחד לשטח נתפס, והשתיל נלקח ממנו. קצין בדרגת סגן-אלוף פיקח על הפעולה.

כך למדנו שנטיעת עץ-זית היא פעולה חבלנית מסוכנת. ט"ו בשבט, כך מסתבר, הוא חג ליהודים בלבד, וגם ליהודים אסור לחגוג בו בחברת פלסטינים. נוח להאשים את המתנחלים. אנשי ברק טוענים שגירוש שוכני-המערות דרוש כמעשה-איזון אחרי שברק גירש בעוז-רוח מישפחה יהודית אחת וקרוון אחד מגיבעה הסמוכה להתנחלות מעון. מסתבר שגירוש 300 פלסטינים הוא שווה-ערך לגירוש פולש יהודי אחד.

נוצרה כאן התמונה הקלאסית של "חוקר טוב, חוקר רע".

המתנחלים הם הרעים, ברק הוא הטוב שנכנע ללחץ. עם כל הכבוד, אינני קונה עוד את הדימוי הזה. למי מפריעים שוכני-המערות האלה? נטען שהם מפריעים לשטח-אש של צה"ל. אבל הצבא לא התאמן שם אף פעם. כמו במיקרים רבים אחרים, ההכרזה על "שטח אש" היא הצעד הראשון לגירוש. נטען גם שהם פורעי-חוק, מכיוון שהשתכנו שם בלי היתר. אבל האמת היא שהם גרים שם מדורי-דורות.

שבעה הסופרים החשובים במדינה (חיים גורי, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, סמי מיכאל, ס' יזהר, עמוס עוז ודליה רביקוביץ, שגם באה איתנו למקום) פנו באותו בוקר במכתב גלוי לראש-הממשלה: "לא לכבודו של צה"ל הוא להכות בחלשים אלה. לא זו הדרך שעליה אתה, אדוני, חינכת דורות של חיילים. לא זה מה שחשבנו, שלמדנו אי אז את משל כיבשת הרש."

אבל ברק יודע בדיוק מה הוא עושה. לפני כמה ימים הכריז שעם התקרב השלום, יגבירו "המחבלים" את מעשי-הטרור שלהם. אבל בשטח קורה דבר אחר: עם התקרב השלום מגביר ברק עצמו את גירוש הפלסטינים מכל אותם אזורים שהוא שם עליהם עין. די להסתכל במפה. אתר המערות נמצא כחמישה ק"מ מהקו הירוק (בין באר-שבע לחברון). באיזור זה הוקמו -(לא במיקרה) ההתנחלויות כרמל, מעון, סוסיה ומצדות-יהודה. זהו אחד מאותם "גושי התנחלות" שברק רוצה לספחם לישראל, כדי לקרוע %30 עד %50 משטח הגדה. המתנחלים פועלים כאן, כמו בכל מקום ובכל זמן, כסוכני ממשלת-ישראל (לכל היותר יש בין המתנחלים והממשלה קטטות מישפחתיות קטנות על העיתוי והטאקטיקה.) על רקע תוכניות-הסיפוח ברור ששתיל של עץ-זית הוא נשק מסוכן, לפחות כמו מיטען-חבלה, אם לא יותר. אדוני היושב-ראש, הכנסת יושבת ושותקת, וכך הפכה שותפה למזימה. לכן לא אקח חלק בהצגה הפרלמנטרית של נטיעות ט"ו בשבט.