|
||
מה הקשר בין אהוד ברק למנחם בגין? לבגין היתה תפיסה אסטראטגית נחושה. הוא התכוון לנכס את ארץ-ישראל השלמה. לכן ראה - בצדק, מבחינתו - את הפלסטינים כאוייב נצחי. לכל היותר התכוון להעניק להם מעמד של חוטבי עצים ושואבי מים בישראל הגדולה. "אוטונומיה לתושבים אך לא לשטחים" (כדוגמת האוטונומיה שביקש מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי, להשיג ליהודים ברוסיה הצארית בראשית המאה). כדי להביס את העם הפלסטיני ולמחוק אותו כיישות לאומית, תיכנן בגין לנתק אותו מכל עזרה מצד המדינות הערביות. לכן שילם מחיר אדיר לאנוור אל-סאדאת: החזרת כל השטח העצום של סיני וסילוק כל ההתנחלויות הישראליות משם. העיר ימית, פאר ההתנחלות הישראלית, נהרסה כליל, כסמל לנחישות הבגינית. אין לי ספק שבגין היה מוכן למעשה דומה בחזית הסורית. הגבולות ההיסטוריים של ארץ-ישראל, כפי שהופיעו בסמל הרשמי של האירגון הצבאי הלאומי, לא כללו את הגולן, כפי שלא כללו את סיני. בסמל הופיעו הגבולות של ארץ-ישראל משני עברי הירדן, כפי שנקבעו על-ידי המנדט הבריטי בראשית שנות ה-20. הסכם-שלום עם סוריה, אחרי הסכם-השלום עם מצריים (והסכם-השלום הבלתי-רשמי, שהיה קיים מאז ומתמיד עם המלך חוסיין) היה משלים את כיתור העם הפלסטיני, ומשאיר אותו חסר-מגן לחסדי ישראל. מדוע לא ביצע בגין את תכניתו? מפני שחאפז אל-אסד עדיין לא היה מוכן לכך. המילחמה הקרה היתה בעיצומה, סוריה יכלה לסמוך על ברית-המועצות. אחרי "בגידת" סאדאת קיווה השליט הסורי להפוך למנהיג העולם הערבי כולו. ובעיקר: חוסנו הנפשי של בגין הלך ונחלש במהירות. אריאל שרון, אדם חף מכל מחשבה אסטרטגית רצינית, פיתה אותו לפלוש ללבנון כדי לחסל את אש"ף, ובניגוד להבטחתו הכריח גם את הצבא הסורי להיכנס למילחמה. אהוד ברק ממשיך, איפוא, באסטרטגיה של בגין. הוא החליט לעשות בגולן מה שבגין עשה בסיני: להחזיר את כל השטח ולפרק את כל ההתנחלויות, כדי להוציא את סוריה ממפת הסיכסוך ולבודד לחלוטין את הפלסטינים. בכל זאת יש הבדל חשוב בין בגין לברק. כמו בגין, מבין גם ברק שהבעיה הפלסטינית היא לב הסיכסוך הישראלי-ערבי. אבל בעוד שבגין רצה לחסל סופית את הקיום הלאומי של העם הפלסטיני, מתכוון ברק לספק לו פיתרון מזערי. הוא החליט על "מעמד סופי", שיעניק לפלסטינים מיני-מדינה ב%15- מהארץ שבין הירדן והים, תוך קריעת "גושי התנחלות" גדולים מהגדה המערבית וסיפוחם לישראל. הגבולות החיצוניים של המדינה הפלסטינית יישארו בשילטון ישראל, וכך גם כלכלתה ואוצרות-המים שלה. על ירושלים והפליטים אין, כמובן, מה לדבר. את ה"פיתרון" הזה מתכוון ברק לכפות על העם הפלסטיני, כהצעה שאי-אפשר לסרב לה לשם כך עליו לבודד את הפלסטינים לחלוטין. לשם כך יספק למעשה את כל הדרישות הסוריות. חיר כבד, אך כדאי - בעיני ברק - תמורת חיסול הסיכסוך הישראלי-פלסטיני תוך הרחבת גבולות ישראל. האם יביא הדבר לסיום הסיכסוך הישראלי-פלסטיני? בוודאי שלא. מי שמבין זאת, איך הוא צריך להתייחס לשלום עם סוריה? עמדנו בפני אותה הבעייה לפני עשרים שנה, כשבגין חתם על ההסכם עם סאדאת. היה לנו ברור שזהו שלום נפרד, המכוון (לפחות מצד בגין) נגד העם הפלסטיני. נערכה אז התייעצות בצמרת של"י, שבה השתתפו מלבדי גם מתי פלד, מאיר פעיל, יעקב ארנון ואחרים. החלטנו ששום שוחר-שלום אינו יכול להתנגד להסכם-שלום, פגום ככל שיהיה. היה חשוב לנו מאוד שנוצר תקדים של החזרת שטחים ופירוק התנחלויות. הייתי אז חבר-כנסת והצבעתי בעד ההסכם של בגין, בעוד שרבים מחברי מיפלגתו שלו הצביעו נגדו. אני סבור שגם הפעם יש לחייב את ההסכם עם סוריה, בגלל אותן הסיבות. הפלסטינים כמובן לא ייכנעו וידרשו לעצמם את אשר יינתן לסורים: החזרה לגבול ה-4 ביוני 1967 ופינוי כל ההתנחלויות. מי שרוצה בשלום-אמת שיביא להתפייסות היסטורית אמיתית ייאבק למען פיתרון זה. |