יצחק רבין נרצח במוצאי-שבת, ה-4 בנובמבר. מחיקת תאריך היסטורי זה לטובת איזשהו יום בחודש חשוון היא זיוף.

רבין היה אדם חילוני שבחילונים. כפיית "התאריך העברי" על הרצח מסלפת את דמותו. שלא לדבר על כך ש"הלוח העברי" אינו אלא לוח בבלי, וחודשיו נקראים על שם אלילים בבליים. לא ברור מדוע שמו של האליל הבבלי תמוז, למשל, עדיף על האליל הרומאי מארס והקיסר אוגוסטוס.

אין זו הערת-אגב. העתקת יום-הזיכרון היא חלק מתהליך, הגורם לאהוד ברק ולשאר חבורת המכובדים לחבוש כיפה ליד הקבר. מדוע? דויד בן-גוריון סירב לחבוש כיפה גם בלוויות, וזה נראה אז טבעי לגמרי. אני מסרב בהחלט לחבוש כיפה בטכס ממלכתי לזכר ראש-ממשלה חילוני שנרצח בידי חובש-כיפה, בעיקבות מסע-הסתה אכזרי וממושך שנוהל בידי חובשי-כיפה. רבים מראשי ציבור חובשי-הכיפה לא השתתפו ביום-הזיכרון ודחו אותו מכל וכל. מדוע, אם כן, הסכימה - אם הסכימה - מישפחת רבין לעיוות הזה?

היבט זה של האבל הרשמי אינו אלא חלק משינוי הולך ומעמיק בדמותו של רבין. היא כאילו עוברת נתיחה פוסט-מורטם, המשנה את צורתה. רבין המיתולוגי מתחיל להידמות יותר ויותר לקדוש קתולי. הדבר התחוור לי כשנכנסתי ביום-הזיכרון הרשמי לסניף-דואר וראיתי שולחן דמוי מיזבח ועליו נר-תמיד דולק מתחת לתמונה הרשמית.

זה היה חלק ממבול הקיטש, האבל המתקתק וההספדים הסלפניים שהציפו אותנו ביום-הזיכרון בתאריך המזוייף. אני בעד יום-זיכרון רשמי - בתנאי שיהיה מוקדש לרבין האמיתי. הרבין שהיכרתי, שאיתו התווכחתי ושאותו הערכתי ואף חיבבתי, היה איש מופנם, מחוספס, מסובך, מתלבט. הוא לא היה איש-שלום מבטן ומלידה. הוא חונך לראות בערבים פורעים ורוצחים. בתחילת האינתיפאדה הורה לשבור להם את הידיים והרגליים, והוראה זו בוצעה כלשונה במיספר רב של מקרים. רבין זה הגיע אל השלום תוך מאבק פנימי קשה. עקבתי אחרי מאבק זה, מפני שהתווכחתי איתו על הנושא הפלסטיני פעמים רבות במשך 26 שנים. (חלק מהשיחות האלה פירסמתי בימי חייו והוא לא עירער על מהימנות התיאור). הוא התקרב צעד אחרי צעד למעשה שהכניס אותו להיסטוריה: ההכרה בעם הפלסטיני ובתנועתו הלאומית. כשחתם על ההסכם ידע שהוא יוביל להקמת המדינה הפלסטינית. בעניין זה לא יכול להיות שום ספק: כבר ב-1976, כשהיה ראש-ממשלה, אמר לי ש"הצעד הקטן הראשון שאעשה לקראת הפלסטינים יביא בהכרח להקמת מדינה פלסטינית, ולכך אני מתנגד."

בגיל 70 שינה יצחק רבין את השקפת-עולמו. הוא עלה על דרך חדשה לגמרי - מבחינה אינטלקטואלית, רעיונית ואף רגשית. אחרי לחיצת-היד הראשונה, הקשה, הוא הפנים יותר ויותר את מלאכת עשיית-השלום, הרבה מעבר להסכמים היבשים. בנאומו האחרון בכנסת, אגב הצעת הסכם נוסף עם הפלסטינים, אמר "לא באנו לארץ ריקה" -- וכך הפך לאבי ההיסטוריונים החדשים. רבין זה הולך ונמחק מהזיכרון, לטובת דמות רדודה ושטוחה. האיש המחוספס, שלא נרתע מפני מחלוקת ושהקריב את חייו למען עשיית-השלום, נהפך אחרי מותו לפטרון של "הידברות" ו"הבנה הדדית" ו"שלום בעם", שפירושם ויתור על השלום ועל השקפת-העולם החילונית למען דייסה דביקה של סיסמאות ריקות.

מעשהו ההיסטורי , מעורר המחלוקת - כריתת ברית עם ערפאת - כמעט נמחק, ובמקומו בא מעשה כמעט חסר-חשיבות, אך תואם-קונסנזוס - ההסכם עם חוסיין. אני מוחה בכל תוקף. אני רוצה שיחזירו לנו את רבין האמיתי, רבין של "הפרופלורים", רבין של "אני מוכן לקחת ויזה כדי לנסוע לגוש-עציון", רבין של "לא באנו לארץ ריקה". ואני מקווה שאת הרבין הזה, ורק אותו, יזכרו ויזכירו השבוע, בלי כיפה ובלי בטיח, ביום-הזיכרון האמיתי, ה-4 בנובמבר.