הידיעה בעיתון זה אמרה שכעמדת-פתיחה במשא-ומתן על הסדר-הקבע מתכוון ברק להציע לפלסטינים להקים את מדינתם על %18 של השטחים. הלוואי ויכולתי להוסיף: קראתי ולא האמנתי. אבל האמת היא שקראתי והאמנתי. %18 של "השטחים" הם פחות מ%4- (ארבעה אחוזים!)

משטח הארץ בימי המנדט הבריטי. על שטח כזה, שיהיה מרוסק למובלעות, אי-אפשר להקים מדינה, וגם לא מדינונת. זה יספיק בקושי לבנטוסטן - השם שניתן לשיטחי-חסות שהוקצו בשעתו לשחורים בדרום-אפריקה הגזענית.

הצעה כזאת אינה רק עלבון צורב לפלסטינים, אלא גם מעשה-איוולת. היא תכריח את הפלסטינים לנקוט שיטה דומה - להציע "עמדת-פתיחה" קיצונית משלהם. הם יתחילו מתוכנית-החלוקה, שהיא הבסיס למדינת-ישראל גם לפי מגילת-העצמאות שלנו. החלטה זו מסרה למדינה הפלסטינית-הערבית את רמלה ולוד, עכו ובאר-שבע. ירושלים-רבתי נמסרה לשילטון בינלאומי. לאיוולת ששמה "עמדת פתיחה" יש היסטוריה. נתקלתי בה למחרת מילחמת ששת-הימים, כאשר ראש-הממשלה דאז, לוי אשכול, הסביר לי את גישתו.

כמה ימים לפני כן, ביום החמישי של המילחמה, פירסמתי ברבים מכתב-גלוי לראש-הממשלה, ובו הצעתי לו להכריז שאנחנו מוכנים למסור לפלסטינים את השטחים שכבשנו זה עתה, תמורת שלום מלא. ביקשתי לקבל אותי באופן דחוף לשיחה.

הוא הזמין אותי ללישכת ראש-הממשלה בכנסת. אמרתי שעכשיו, אחרי שכבשנו את כל השטחים הפלסטיניים והבסנו את כל המדינות הערביות, העם הפלסטיני נמצא בהלם. זוהי הזדמנות בלתי-חוזרת לחולל שינוי היסטורי. אם נציע לפלסטינים מיד להקים את מדינתם לצד ישראל, בהסכם איתנו, נסיים את הסיכסוך שנמשך כבר שלושה דורות. אשכול הקשיב בסבלנות משועשעת (בניגוד למנהיגים רבים הוא ידע להקשיב) ואז אמר בערך כך: "איזה מין סוחר עתה, אורי? אתה רוצה להבטיח לפלסטינים את המקסימום עוד לפני פתיחת המשא-ומתן. לא ככה מנהלים עסקים. בהתחלה מציעים את המינימום ודורשים את המקסימום. אחר-כך, אם צריך, מוותרים קצת ומגיעים להסכם." "עם כל הכבוד," עניתי לו, "זוהי שיטה טובה כשרוצים למכור סוס, אבל לא כשרוצים ליישב סיכסוך היסטורי בין שני עמים."

אני מספר זאת, ולא בפעם הראשונה, כדי להצביע על האיוולת הכפולה בגישה זו. הגשת הצעה שהיא בבחינת השפלה היא שגיאה פסיכולוגית ראשונה במעלה כלפי הצד השני - ולראייה, כל המנהיגים הערביים - ובראשם המלך חוסיין, שקיים כבר אז מגעים סודיים עם ישראל - דחו גישה זו בבוז ופנו לדרך ה"לאווים" של חרטום. ראינו את התוצאה ביום-הכיפורים. ואולם, הגישה הזאת היא גם שגיאה חמורה כלפי פנים. עמדת-המינימום של הממשלה תהפוך מיד להצעת-מקסימום בעיני הציבור הישראלי, "קו אדום". כל ויתור מעבר לקו זה ייראה מכאן והלאה ככניעה מחפירה של הנהגה חלושה, עלובה ואולי גם בוגדנית.

כך, כמובן, יקרה גם בצד השני. כל צד ממקש את עצמו מראש.

אותם המוחות בלישכת ראש-הממשלה שבישלו רעיון-עיוועים זה עוסקים עכשיו גם ב"הפרדה". זוהי מילה שלילית. "הפרד ומשול" היא סיסמא צינית עתיקה. "הפרדה" היא תרגום המילה "אפארטהייד" בשפת המתנחלים הלבנים בדרום-אפריקה. "גדרות גבוהות עושות שכנים טובים" היא סיסמה מושכת, אך מסוכנת.

מי שחושב במושגים של גדרות מחושמלות, מחסומי-תיל ושדות-מוקשים אינו חושב על שלום, אלא על המשך המילחמה באמצעים אחרים. השלום צריך להביא את שני עמי-הארץ להבין זה את זה, לשתף פעולה, לייבש את הביצה שהצמיחה את האלימות, השינאה והטרור. לפני חמישים שנה התחילו אחדים מאיתנו לדבר על דו-קיום בין ישראל ומדינה פלסטינית שתקום לצידה, ותמיד אמרנו שהגבול בין שתי המדינות יהיה פתוח למעבר בני-אדם, רעיונות וסחורות. כשדיברתי בפעם הראשונה עם יצחק רבין על השלום, הוא אמר לי משפט שנחרת בזיכרוני: "לא איכפת לי גבול בטוח, איכפת לי גבול פתוח." זה היה לפני שלושים שנה.