קשה שלא להיזכר באותו ספורטאי ביוון העתיקה, שסיפר כי נסע לרודוס הרחוקה, ושם השיג שיא כה מזהיר בקפיצה לגובה, שגם האלופים האולימפיים לא יכלו לחלום עליו. היו לכך עדים רבים, הוסיף, ואפשר לשאול אותם אם אך יזדמנו העירה. אלא שבני-עירו, שהכירו אותו כרברבן לא-יוצלח, לא התרשמו. אין צורך בעדים, אמרו לו, פשוט תחזור על הקפיצה כאן. "כאן רודוס, כאן תקפוץ!" ובתרגום הלטיני של המקור היווני: "היק רודוס, היק סאלטה!"

אהוד ברק מתחיל להזכיר את הספורטאי הזה יותר ויותר. אני גיבור, הוא אומר לנו. אני יכול להוריד התנחלויות כמו כלום. בהסדר-הקבע אני אוריד הרבה עשרות התנחלויות ואשאיר רק כמה גושי-התנחלויות. למען השלום עם אסד אני אוריד גם את כל ההתנחלויות ברמת-הגולן. כזה אני. גיבור.

אולם בניגוד לספורטאי שבמשל ההוא של איסופוס מלפני 2600 שנים, אצל ברק מחליף גורם הזמן את גורם המקום. אני לא רוצה לקפוץ כאן, הוא אומר. אני אקפוץ רק ברגע מסוים, בעתיד. אז תראו ותידהמו מהקפיצה שלי. זה יעלה על כל הישג אולימפי. ועכשיו הכל טוב ויפה, אבל אנחנו לא רוצים להתפעל אי-פעם בעתיד. אנחנו רוצים לראות קפיצה כאן . לא צריך קפיצה אולימפית, נוסח רודוס. די לנו בקפיצה קטנה, פיצפונת. לא פינוי עשרות התנחלויות. לא עשר התנחלויות. רק שתיים. אפילו פחות. בוא תראה לנו איך אתה מפנה התנחלות אמיתית אחת ויחידה. היק רודוס.

אז לפני כמה ימים ברק עשה את כל ההכנות לקפיצה הגורלית. הוא מתח את שריריו קבל עם ועדה. הוא הכריז באוזנינו על הקפיצה הנפלאה שהנה, או-טו-טו, נחזה בה. הוא יפנה, כן-כן, ממש יפנה. טוב, אז לא התנחלויות ממש. אבל את המאחזים שהוקמו אחרי הסכם ואי. טוב, לא את כל 42 המאחזים האלה, אבל 15. ואם לא 15, אז שיבעה בטח. היק רודוס. בא הרגע הגדול -- ומה קרה? לא רודוס ולא סאלטה. אלא "הידברות" עם המתנחלים. הידברות ביום, הידברות בלילה. והתוצאה: אפס. כמה קרוואנים יזוזו מגיבעה א' לגיבעה ב'. כמה מכולות ריקות יחזרו למחסן.

לא שומעים שום קריאות-התפעלות של קהל משולהב. שום דבר לא נשמע, חוץ מהשריקה הדקה של אוויר היוצא מבלון נפוח.

אבל מה שקרה השבוע - כלומר, מה שלא קרה השבוע - מהדהד במרחב. העולם ראה, אסד ראה, ערפאת ראה, אנחנו ראינו. והמסקנה מתבקשת מאליה: אם ברק פוחד לפנות כמה קרוואנים עלובים, שהוקמו לפני כמה שבועות בלבד כדי להעמידו במיבחן - מניין ימצא בבוא היום את אומץ-הלב שיהיה דרוש כדי לפנות עשרות התנחלויות אמיתיות, שלא לדבר כלל על כל ההתנחלויות כולן? אם אינו מסוגל לקפוץ עכשיו לגובה של עשרים סנטימטרים, איך יהיה מסוגל מחר לקפוץ לגובה אולימפי? אחרי שהראה חולשה מדהימה, כל חבלני השלום קמים לתחייה, כמו כלב המריח את הפחד של יריבו.

הרבה פלסטינים שואלים את עצמם עכשיו: מה הטעם להיכנס למשא-ומתן על "הסדר הקבע", אם ברק אינו מתכונן לפנות התנחלויות? ואם יבטיח, מי יכול להאמין שגם יבצע? אם הוא פוחד עכשיו מכמה בריונים של דור-המשך, למה שלא יפחד מחר כשיעמוד מול תנועת ההתנחלות כולה? ואם הוא פוחד עכשיו מפני דחלילים פוליטיים כמו שרנסקי והמפד"ל, שהוכו בבחירות האחרונות שוק על ירך, איך לא יפחד מחר מפני הימין המאוחד? וגם אסד שואל את עצמו מן הסתם: רגע, מה הולך כאן?

אם ברק אינו יכול לפנות כמה מאחזים, מה הטעם לדבר איתו על פינוי כל הגולן? מה הטעם להיכנס בכלל למשא-ומתן, אם התוצאה היחידה תהיה התבזות שלי? הרבה אנשים היו מוכנים למחול לברק על הרבה דברים - הכניעה לדתיים, חוסר התוכנית הכלכלית, העדר החזון החברתי. הכל לקראת הקפיצה הגדולה ברודוס. השלום מעל לכל. אבל לא יתכן שלום בלי פינוי מאסיבי של התנחלויות. אם אינו מסוגל לכך, מה נשאר?

יתכן שהשבוע איבד ברק את עולמו. יתכן שבמקום המשל היווני העתיק יש להיזכר בגראפיטי ארמי בן אותו הזמן: "מנא, מנא, תקל ופרסין".