משהו מעניין קרה לשתי המילים "מעבר בטוח". כאשר הומצא המונח הזה בהסכמי-אוסלו, היתה כוונתו שהמעבר יהיה "בטוח" לפלסטינים. כיום נדמה לאהוד ברק ולאנשיו שהכוונה היא שיהיה "בטוח" לישראל. נזכיר למי ששכח (וגם למי שמעולם לא ידע):

"המעבר הבטוח"- כלול כבר בהסכם קאהיר (1994) ושוב בנספח מס' 1 של הסכם-הביניים (1995). כבר בהצהרת-העקרונות של אוסלו (1993) נאמר שהגדה המערבית ורצועת-עזה מהווים יחידה טריטוריאלית אחת. כדי לממש זאת, נקבעו כמה מעברים בטוחים ביניהן. הם סומנו במדויק במפת המצורפת להסכם. הם היו אמורים להיפתח כבר במאי 1994 (קרי: אלף תשע מאות תשעים וארבע). כמו עשרות רבות של סעיפים אחרים, סעיף זה הופר על-ידי ממשלת ישראל (בימי רבין, פרס ונתניהו כאחד). מנוסח הסעיף וההקשר שלו, ברור לגמרי שהכוונה היא למעברים, שבו ינועו הפלסטינים בין הגדה והרצועה באופן חופשי, כדי לממש את העיקרון שזוהי יחידה אחת, למרות ההפרדה הגיאוגרפית. לא נאמר בפירוש שאלה יהיו מעברים "אכס-טריטוריאליים", מפני שההסכם לא דן בריבונות הפלסטינית, אך ברור שבפועל התכוונה למשהו דומה מאוד.

עכשיו, באיחור קל של חמש שנים וחמשה חודשים, מציע ברק לכבד את ההתחייבות. לכבד כאיללו. כי ההצעה רחוקה מאוד ממילוי ההסכם המקורי. קודם כל, מדובר רק על מעבר אחד. יהיה קל יותר לפלסטיני לטוס מעזה לרומא, דרך נמל-התעופה של עזה, מאשר לעבור מעזה לשכם. וחשוב יותר: המעבר "הבטוח" יהיה מאוד-מאוד לא-בטוח בשבילו: הוא לא יהיה בטוח שבכלל ירשו לו להשתמש בו, ולא יהיה בטוח שלא יאסרו אותו בדרך. כל נסיעה תהיה כרוכה במיקרה הטוב בעינוי ביורוקרטי, ובמיקרה הרע בהימור על חרותו.

הקצינים הישראליים שניהלו עכשיו את המשא-והמתן (אם אפשר לקרוא לתכתיב כזה משא-ומתן) רצו שכל שלב של המעבר יהיה כפוף לחלוטין לשליטה ישראלית ולפיקוח ישראלי. למען הביטחון.

גישה זו מנבאת רעות לעתיד. הרמטכ"ל-לשעבר שהוא ראש-הממשלה בהווה מפקיד את כל ענייני השלום עם הפלסטינים בידי חבורה של אנשי צבא, מוסד ושב"כ. השבוע נמסר שהשב"כ מסכים להקמת מדינה פלסטינית. זוהי גם דעת הצבא והמוסד, ובמילא גם של אהוד ברק עצמו. אך מה פירוש המילה "מדינה" בפיהם? כשהם אומרים כן, למה הם מתכוונים?

מבחינת השטח, ברור שהם מתכוונים לקרוע מהמדינה הפלסטינית שטחים נרחבים, שבהם שוכנים "גושי התנחלויות" - ובכללם אותם ההתנחלויות והמאחזים המוקמים ממש בימים אלה ביוזמת הצבא. אבל בשטח שיישאר אז לפלסטינים - כ%15- מפלשתינה (א"י) המנדטורית - אין הם מתכוונים למדינה ממש. כוונתם לשטח שיהיה מנותק לחלוטין מהעולם שמסביב. הכל יהיה כפוף לשליטה ישראלית מוחלטת: נמלי האוויר והים, מעברי-הגבול עם מצריים וירדן, והמעבר בין חלקי המדינה עצמה. שום אדם ושום סחורה לא יעברו בהם אלא באישור ישראלי. שום פלסטיני לא יחזור הביתה בלי היתר ישראלי, שום פלסטיני לא ישרת במישטרה הפלסטינית ולא יישא נשק בלי אישור ישראלי. כל זה, כמובן, בתואנה של "ביטחון" - תואנה שבה ניתן להצדיק את הכל מכל וכל.

גם כשפלסטיני נושם אוויר זהו עניין ביטחוני - צריך לבדוק אם לא לוקח אוויר ממתנחל. בעולם רגילים לקרוא ליישות כזאת "בנטוסטן", על שם ה"מולדות" שהקים המישטר הגזעני הלבן בדרום-אפריקה לשחורים (בני שבטי הבנטו). השטחים אלה נהנו למראית-עין מאוטונומיה, ואפילו היו להם סממנים חיצוניים של ממלכתיות, אך למעשה היו כפופים לחלוטין לאדונים הלבנים.

החלום להקים בנטוסטן פלסטיני הוא, כמובן, מופרך מיסודו. אין פלסטיני בעולם שיסכים למדינה כזאת. הפלסטינים אינם בני שבט בנטו (וגם הבנטואים חיסלו בסוף את מישטר האפארטהייד). התוכנית כולה בנויה על הזילזול התהומי של אנשי-המודיעין שלנו בעם הפלסטיני ובמנהיגיו - זילזול שכבר המיט עלינו אין-ספור אסונות.

אותו ההגיון שהכריח את ממשלות-ישראל, בזו אחר זו בניגוד גמור לרצונן, להכיר בקיום העם הפלסטיני ולשאת-ולתת עם יאסר ערפאת, הוא שיקבור גם את רעיון הבנטוסטן. גם ברק ואנשיו ילמדו מהנסיון. רק חבל על הזמן, ועל כל מה שיקרה בדרך.