בשיחה עם יאסר יערפאת אמר אהוד ברק, לפי אחת הידיעות, שאילו היה צעיר פלסטיני, היה מצטרף לאירגון טרור. בכך חזר על דברים שכבר אמר פעם, ושצוטטו בהרחבה בשידורי הליכוד במערכת-הבחירות.

כמי שהצטרף בגיל 15 לאירגון-טרור (סליחה, אירגון שיחרור), אני יודע להעריך את נכונות האמירה האמיצה הזאת. השאלה היא אם ברק מסיק מכך את המסקנה המתבקשת: שצריכים לעשות שלום שגם הצד השני יוכל לחיות עימו, ולא "הסדר" שידחוף מחר את הצעירים הפלסטינים לזרועות של אירגון צבאי לאומי פלסטיני. אהוד ברק בקיא היטב בהיסטוריה של המילחמות. פעם הזדמן לי לשוחח איתו על כך, והופתעתי מרוחב ידיעתו בנושא שהוא גם ההובי שלי.

על כן, בבואי להזהיר אותו מפני "הסדר קבע" עם "גושי התנחלויות", די לי בשתי מילים: "חוזה ורסאי". (השמעתי אזהרה זו גם באוזני יצחק רבין, ששה שבועות לפני הירצחו, אבל רבין לא היה מומחה להיסטוריה אירופית.)

זהו החוזה שנחתם ב-1919, בתום מילחמת-העולם הראשונה, בעיר ורסאי, ליד פאריס, בין גרמניה המנוצחת בעלות-הברית המנצחות. הוא הטיל על גרמניה את האחריות הבלעדית למילחמת-העולם הראשונה, גזל ממנה שטחים נרחבים, גזר עליה תשלום פיצויים אדירים והירשה לה להחזיק רק צבא זעיר. היה זה תכתיב אכזרי, משפיל ובלתי-צודק בעליל.

ואכן, התביעה למחיקת "תכתיב ורסאי" היתה הסיסמה המרכזית של אדולף היטלר, כאשר יצא להפיל את הדמוקרטיה הגרמנית "הפושעת", זו ש"תקעה סכין" בגב הצבא הגרמני האמיץ וחתמה על "חוזה החרפה". החותמים הגרמניים נרצחו כולם . ההיסטוריונים תמימי-דעים שהחוזה היה מעשה-איוולת נורא, פרי תאוות-הנקם העיוורת, ושהוא מילא תפקיד מרכזי בתהליך שהביא למילחמת-העולם השניה.

רק אחרי שניספו עוד 50 מיליון בני-אדם, וביניהם שישה מיליון היהודים, קם באירופה שלום חכם, "בלי מנצחים ומנוצחים".

הערה אישית: לפני כמה שנים התבקשתי על-ידי המפיקים של סרט ביוגראפי לבקר בבית-הספר הגרמני שבו למדתי לפני עלייתי ארצה. שאלתי את המנהל אם בית-הספר שומר על מפות ישנות. לא היתה בעייה ("סדר צריך להיות") ותוך דקות הביאו את המפה שזכרתי מילדותי, כתלמיד בן 9, כשהנאצים עדיין לא עלו לשילטון ובמחוז הזה שלטו הסוציאל-דמוקרטים.

מפה זו היתה תלויה אז בכל כיתה ברחבי גרמניה. היו בה שני קווי-גבול: האחד סימן את גבולות גרמניה כפי שהיו אז, האחר, בצבע אדום, סימן את גבולות "השטחים האבודים", גבולות גרמניה לפני חוזה-ורסאי. דור גרמני שלם גדל על המפה הזאת, הדור שהלך אחר-כך אחרי היטלר כעכברים אחרי החלילן מהאמלין.

אהוד ברק אומר שהוא רוצה לעשות "הסדר-קבע" עם הפלסטינים, שיחזיר להם את כל השטחים מלבד כמה "גושי התנחלות". השבוע הסביר שגושים אלה יכללו רק %40 עד %50 של "יהודה ושומרון". זוהי עמדת-פתיחה, ויתכן שהוא יהיה מוכן בסוף להתפשר על סיפוח -20% עד %30 מהשטח לישראל. נניח לרגע שהוא אכן יצליח לכופף את יד הפלסטינים ולכפות עליהם הסדר כזה. האם זה באמת יהיה הסדר-קבע? האם יביא לשלום? האם הפלסטינים, שייאלצו בחריקת-שיניים לקבל את התכתיב הזה, שישאיר בידיהם %15 ממולדתם המקורית, יראו בו סוף הסיכסוך ההיסטורי? אני רואה בעיני-רוחי את המפה, שתהיה תלוייה בבוא היום בכל כיתה פלסטינית, ובה שלושה קווים:

קו אדום יסמן את גבולות פלסטיין של ימי המנדט עד 1948, מן הים עד הירדן,

קו ירוק יסמן את שטח הגדה והרצועה עד 1967 (רק %22 של הארץ המנדטורית)

וקו שחור יסמן את גבול "הסדר-הקבע". יהיה זה גבול מיפלצתי, שיחדור כפגיונות לתוך גוף המדינה הפלסטינית באיזורי קדומים, אריאל, מעלה-אדומים, תקוע, ביקעת-הירדן, ים-המלח, גוש קטיף ועוד.

גושי-ההתנחלות יושבים על האדמה הפוריה ביותר, עתודת הקרקע של החברה הפלסטינית המתפתחת, קל וחומר אם זו תצטרך לקלוט מאות אלפי פליטים. בעיני דור פלסטיני חדש, גושי-ההתנחלות יהיו גושי-ההתבזות. לא יהיה זה סוף הסיכסוך ההיסטורי, כדברי ברק, אלא שלב חדש בסיכסוך שכבר עבר כמה שלבים. אם ילך ברק בדרך זו, הוא ימצא את עצמו צועד לצד לויד-ג'ורג' הבריטי וקלמנסאו הצרפתי, מכתיבי חוזה-ורסאי, במיצעד-האיוולת ההיסטורי.