חמור מסתכל בעיניים עצובות ברוכבו ושואל: "האם הטיול הזה באמת נחוץ?" קריקטורה זו הופצה בארץ בימי הצנע של מילחמת-העולם כדי להביא לחיסכון בבנזין. אני דומה לחמור הזה, ואני שואל את ראש-ממשלתנו:

האם כל הבלגן סביב הסכם ואי היה באמת נחוץ? אני יודע מה הפסדנו בקטע הזה, אבל אינני יודע מה הרווחנו.

ברק הפסיד דבר שאין לו מחיר. בחירתו עוררה גל גדול של שימחה ותיקווה בקרב הפלסטינים ושאר הערבים. זה היה כמו משב-רוח רענן. איש חדש, שהבטיח לצעוד לקראת השלום. אחרי שלוש שנות החבלה והרמייה של נתניהו, הנה בא בחודש האחרון אוכזבה התיקווה והושבתה השימחה. ברק הצטייר כדגם משופר של נתניהו (ברוח הסטיקר שהופץ בירושלים: "אותו החרא, רק בלי שרה!").

סיגנונו -- סיגנון של תכתיבים, כפיפות-יד ואולטימטומים -- הרס את האמון בצד הפלסטיני שוב נוצרה אווירה של עימות: צד אחד צריך להפסיד כדי שהצד האחר ירוויח. לא בדיוק מירשם להשגת השלום.

זהו ההפסד. ומה הרווח? קשה לראותו.

הנסיגה שישראל מחוייבת לה נדחתה בכמה שבועות. למי זה טוב? רק למי שמקווה להתפרצות מחודשת של ייאוש ואלימות. והניסיון של ברק לקשור את הנסיגה העיקרית בהשגת הסכם חדש (כלומר, בכניעת הפלסטינים לתנאיו) - נכשל. ישראל תשחרר רק 350 אסירים, לעומת ה-400 שדרשו הפלסטינים. למי זה טוב? צועקי ה"דם על הידיים" בימין שלנו יצעקו בין כה וכה. אצל הפלסטינים קולקלה החגיגה. שיחרור האסירים ("לוחמי שיחרור" בעיני כל הפלסטינים, "מחבלים" בעיני רוב הישראלים) לא תתקבל אצל הפלסטינים כמחווה ישראלי של רצון טוב, אלא ככניעה ישראלית ללחץ. המחשבה על האסירים הממשיכים להינמק בכלא תמנע את השימחה. האם זה חכם?

ברק השיג לוח-זמנים, הקובע שצריך להגיע להסכם-מיסגרת תוך חצי שנה ולהסכם המלא תוך שנה. היכן כאן ההישג? הרי הפלסטינים מעוניינים בפיתרון מהיר הרבה יותר מאשר הישראלים. אותם אין שום צורך לדחוף. לוח-הזמנים לא יכפה על הפלסטינים להסכים למה שאינם רוצים להסכים. כפי שכתב אלתרמן, "אין עם נסוג מחפירות חייו". או שתושג עד אז פשרה הוגנת, ששני הצדדים יוכלו לחיות עימה, או שלא. הפלסטינים התחייבו שלא יכריזו על הקמת מדינתם תוך שנה. במילא לא היו עושים זאת, כל עוד יש סיכוי לפיתרון מוסכם. האמריקאים התחייבו לדאוג לכך שממשלת-ברק לא תקים התנחלויות, לא תהרוס בתים, לא תסלול כבישים-עוקפים ולא תפקיע אדמות.

ברק יכול היה להתחייב לזה גם בלי ביקור הגברת הזקנה. מכאן שכל הקטע הזה היה מיותר לגמרי. ברק היה יכול לפתוח את הדף החדש ולהוכיח שיש שינוי בצורה טובה יותר. חבל שהוא מוקף בחבורה של מוסדניקים, שב"כניקים ומושלים צבאיים בדימוס. חוששני שאם יראו להם תמונה של שלום, הם לא יידעו מה זה. ובכל זאת, צריכים לברך גם על צעד זה. בסך-הכל, העניין זז קדימה, וכל תזוזה קדימה היא טובה. הפלסטינים יקבלו בחודשים הקרובים שטחים נוספים. עוד אסירים ישוחררו. יש התחייבות ברורה להפסיק את ההתנחלות הזוחלת. ובעיקר: ברור עכשיו לחלוטין כי היעד של הסדר-הקבע הוא הקמתה של מדינת פלסטין לצד ישראל, ויש סיכוי סביר שזו אכן תקום בעוד שנה. המדיניות של ערפאת משתלמת - לאט, אבל בטוח. הנמל החדש ופתיחת המעבר הבטוח ימחישו את ההישגים בחיי יום-יום.

גם בצד הישראלי יביא ההסכם ברכה. הרגשת התזוזה הפוליטית תגרום להתעוררות המשק. יש סיכוי לחידוש ההשקעות מחוץ-לארץ, והאמריקאים יתנו לנו בקשיש גדול. עכשיו צפוי משא-ומתן קשה. אנשי-ברק ינסו לכבול את המדינה הפלסטינית בתירוצים של ביטחון, לקשור אותה בשלשלות-ברזל למשק הישראלי, לקרוע ממנה שטחים בשם "גושי התנחלויות". אבל אותו ההגיון, שפעל בימים האחרונים, ישתלט על התהליך כולו. העולם רוצה בשלום, רוב הפלסטינים רוצים בשלום, רוב הציבור הישראלי רוצה בשלום, ובסופו של דבר גם ברק רוצה בשלום. אז חבל על כל רגע.