אין עריצות כעריצות המילים. אנחנו מייצרים אותן, ומאותו הרגע אנחנו משתעבדים להן. כמו תרח לפסילים ששבר אברהם אבינו. עבודת אלילים.

לדוגמה: המילה "מחבל". או "טרוריסט". די היה להדביק תואר זה לכל אדם או אתר פלסטיני - למשל לבית-ספר יסודי של אש"ף במחנה-הפליטים עין-חילווה - כדי להפציץ אותו. כי במחבלים צריכים ללחום עד חרמה, בכל מקום ובכל שעה.

אחר-כך הומצא צירוף-המילים "דם על הידיים". הכוונה היא לדם יהודי, שהוא כמובן הרבה יותר אדום מכל דם אחר. מי שיש לו "דם על הידיים" (להבדיל ממתנחל ההורג ילד ערבי) הוא חיה דו-רגלית, ג'וק מסומם, ועליו להירקב עד סוף ימיו בכלא. לעולם לא ישוחרר.

(אלא אם אחמד ג'בריל יצליח לקחת בשבי חייל יהודי, ונשחרר תמורתו אלף "מחבלים".) אבל מה לעשות, כמה מידידיי הטובים ביותר הם פלסטינים שיש להם "דם על הידיים". מאז אוסלו יצא לי להכיר, במהלך מיבצעי-שלום ישראליים-פלסטיניים משותפים, הרבה פלסטינים, ועם אחדים מהם התידדתי. והנה, באורח פלא, כולם אסירים לשעבר, משוחררי ג'יבריל, שיש להם דם על הידיים. סירחאן ישב 13 שנים, הישאם 21 שנים. פעם הזמנתי חבורה של ידידים פלסטיניים לארוחת-צהריים ב"כסית", ומצאנו שמסביב לשולחן יושבים בעלי 54 שנות-מאסר.

ברבות הימים גיליתי שזה לא מיקרה. בכלא הישראלי למדו הפלסטיניים את השפה העברית והיו שפוטים (תרתי משמע) של הרדיו והטלוויזיה הישראלית. לכולם יש הערצה רבה לדמוקרטיה הישראלית. הם מתלהבים למראה חברי-כנסת, הצועקים על ראש-הממשלה. לכן אין זה פלא, שדווקא האסירים-לשעבר, שיש להם "דם על הידיים", הם הבולטים בכל מאבקי השלום. הם פשוט מודעים יותר למציאות הישראלית ולצורך בשלום עם ישראל. אגב, סעיד חמאמי, שאיתו פתחתי את מיבצע-השלום הישראלי-פלסטיני לפני 25 שנים, וששילם על כך בחייו, היה מפקד של "מחבלים" לשעבר, וכך גם עיצאם סרטאווי, שמסר גם הוא את חייו למען השלום. על ידיו היה - בין השאר- הדם של חנה מרון.

לכן צבועה ומאוסה בעיני העמידה על המקח בעניין האסירים.

לולא המילים "מחבלים" ו"דם על הידיים", היו כולם מבינים שהאסירים האלה הם חיילי האויב, ששירתו את מולדתם כשם שאנחנו שירתנו את מולדתנו (צחוק הגורל: זו אותה המולדת עצמה). הם שפכו דם כפי שאנחנו שפכנו דם. הם פגעו באזרחים כפי שאנחנו פגענו באזרחים. הם מילאו פקודות כפי שאנחנו מילאנו פקודות. והרי האנשים שנתנו את הפקודות - לנו ולהם - יושבים עכשיו ביחד מסביב לשולחן המשא-ומתן. מה היינו אומרים אילו לקחו הבריטים, בעוזבם את הארץ, את אסירי המחתרת העברית איתם, והיו מחזיקים אותם בכלא באנגליה גם בשעה שראש-הממשלה מנחם בגין ערך ביקור ממלכתי בבריטניה? אילו קראנו לאסירים "שבויים", כפי שמציע השר שלמה בן-עמי, היתה כל הבעיה נפתרת.

אפשר להשיג משהו תמורתו. זוהי גישה של תגרנים בשוק, לא של מדינאים עושי-שלום. מהנסיון אפשר ללמוד שאם נשחרר את האסירים כולם במכה אחת,

כמחווה מאירת-עיניים בפתיחת המשא-ומתן לשלום-הקבע, יהפכו רובם, גם אנשי החמאס שביניהם, לשגרירים של שלום, כמו חבריהם משוחררי-ג'יבריל. זהו, לשיטת נציגינו, "מחיר סיטונאי" השווה יותר מכל המחירים העלובים שנגבה עבור מכירתם אחד-אחד, בקימעונות. אבל לפני כן אנחנו צריכים להשתחרר מהמילים המרעילות. היום נערך כנס על נושא זה בעזה. הוזמנתי לדבר, ואגיד שם את מה שכתבתי כאן.